על פי הנטען, ההפרדה בהתאם להסכם משקפת נאמנה את הנהוג בפועל ממועד נישואיהם של העוררים.
הסכם הממון קיבל תוקף של פסק דין.
עד לרכישת הדירה המשותפת וקבלת כספי הירושה של נאוה לא הייתה סיבה לחתימה על הסכם ממון מאחר וההפרדה הרכושית קיימת על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973.
וועדת הערר ציינה, כי בפסק הדין בפרשת שלמי הובהר, כי נקודת המוצא היא, כי דירת מגורים אשר רשומה על שם אחד מבני הזוג, בין אם נרכשה לפני הנישואים ובין אם לאחריהם, תיוחס אף לבן הזוג האחר, אלא אם יוכח, כי קיימת ביניהם הפרדה רכושית אשר נלמדת מקיומו של הסכם ממון והוכח קיומה של הפרדה רכושית בפועל.
פרופ' נמדר, בספרו, מנתח "מקרי קיצון", אירועים בהם נכנסים בני הזוג לשותפות בחייהם כאשר ברשותם רכוש קודם, טרום הנישואין, ולשאלה מה קורה לאותו רכוש ב"נקודת היציאה" (וכפי שהדבר מכונה אצל פרופ' נמדר "המטען ההסטורי").
...
לאור כל המפורט לעיל, אמליץ לחבריי, כי דין הערר להידחות וכי יש לחייב את העוררים בהוצאות המשיב בסך 10,000 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק דין זה, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל.
ומדברי הנשיא ברק בפס"ד פלם: "סעיף 9 [לחוק] מבקש להתייחס לתא המשפחתי כיחידה אחת ולבחון את מצבו הכלכלי/סוציאלי של התא החל מהמועד שבו נוצר התא המשפחתי וביחס לנכסים שנרכשו במסגרת התא המשפחתי, שכן נכסים שאינם במסגרת נכסי התא המשפחתי, אלא שייכים לבן זוג אחד בלבד מלפני שנוצר התא המשפחתי, אינם מדד למצבו הסוציאלי של התא כתא, אלא מדד למצבו הסוציאלי של בן הזוג המחזיק בנכסים אלה בלבד. מצבו של בן הזוג האחד איננו חלק ממצב התא אם מקורו בנכס מלפני הנישואין שנשאר מחוץ למסגרת התא המשפחתי. קו הגבול המכריע בהתייחסות לתא המשפחתי כיחידה אחת הוא הקו של יצירת התא המשפחתי, וזה נראה לי קו מתבקש על פי הגיונם של הדברים" (ראה פס"ד פלם, עמ' 132).
אומנם העוררים טענו, כי ההחלטה שיצאה בהשגה יצאה בחתימת פקיד המשיב במחוז ואולם הסברה של המפקחת וחזקת התקינות המינהלית עומדת לטובת המשיב ולא מצאתי פגם בהתנהלות זו.
מכל מקום ולאור המקובץ, ומהטיעונים שפורטו גם ע"י יו"ר הועדה בפסק דינה, יש לדחות הערר ולקבוע הוצאות כמפורט בפסק דינה של כב' יו"ר הועדה.
