עוד נטען בכתב התביעה, כי ביום 5.10.16 שלחו התובעים, באמצעות בא כוחם, מכתב לנתבע, ובו טענו כי זכרון הדברים בטל וחסר תוקף משפטי, וכי הם מבקשים להשיב לנתבע את הסכום ששילם.
הנתבע טען בכתב ההגנה, כי זכרון הדברים (שלא צורף לכתב התביעה, מתוך מגמה להסתיר את העובדות, לטענתו) מגלם, למעשה, הסכם מחייב, שכן הוא כולל את כל הפרטים הנחוצים על מנת לקבוע גמירות דעת ומסוימות: הוא מיפרט את הממכר, מיפרט את התמורה, מתייחס לנושא המיסוי, מיפרט הסכמות בעיניין מועד פינוי הבית, וכולל הסכמה לחתימת הסכם בתוך פרק זמן מוגדר.
לטענת הנתבע, לבית משפט זה הסמכות לידון גם בתביעה שכנגד, וזאת משני טעמים: ראשית, משום שמדובר בתביעה ובתביעה שכנגד שנושאן אחד – שאלת תוקפו המחייב של זכרון הדברים; ושנית, משום שממילא בית משפט השלום הוא המוסמך לידון בתביעה לאכיפת הסכם לרכישת זכויות אובליגאטוריות, ואילו במקרה הנידון אין מדובר בהסכם לרכישת זכויות קנייניות, אלא זכויות אובליגאטוריות בלבד, במקרקעין שאינם מוסדרים (נחלה חקלאית), וכאשר שווי הזכויות (2 מיליון ₪) בתחום סמכותו של בית משפט השלום.
...
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, נחה דעתי כי בית משפט זה מוסמך לדון בתביעה שכנגד.
ראשית, אני מקבלת את טענת הנתבע, כי מדובר בשתי תביעות שנושאן אחד.
סוף דבר, אני קובעת כי לבית משפט זה הסמכות לדון בתביעה ובתביעה שכנגד.