תוקף נישואין אזרחיים פיקטיביים: תנאים ונסיבות

אשר לטענת המערערת כי בית הדין האיזורי לא הבחין בין נישואים פקטביים שאינם תקפים לנישואי תועלת שהם תקפים, טוענת הדסה כי אין יסוד לסברת המערערת לפיה המבחן היחיד כביכול לנישואין פקטביים הנו שיקול כלכלי ביחד עם הסכמה מפורשת לפירוד מיד לאחר הנישואין וכי לכל היותר מדובר בנשואי תועלת, מה גם שבשום מקרה אין בסברות אלו כדי להועיל למערערת; בית הדין האיזורי ביסס את קביעותיו כי הנישואין היו "למראית עין", נעשו ''בלא "כוונת נישואין", כאשר תכליתם היתה ליצור בסיס למצג של ''נישואים" שעה שבפועל אין הם כאלה, וקבע כי הנישואין במקרה זה אינם עונים על התנאים המינימאליים הנדרשים לצורך היותם נישואין אמתיים; בדין קבע בית הדין כך תוך יישום הילכת קניאז'ינסקי, ותוך שהדגיש כי "גם אם התכוון המנוח להביע צער או חרטה בצעד זה על גירושיו מהמערערת, אין בכך כדי לשנות את מהותם של נישואים אלה, משהיה ברור לכל הנוגעים בדבר, ובכלל זה למנוח ולמערערת כי הנישואין לא ימומשו בשל הנסיבות המעציבות שבעטין היתרחשו, וחוסר היכולת לממשם בשל מחלתו הסופנית של המנוח" (ס' 12 לפסק הדין); בנסיבות אלה אין בכוחו של טקס ''הנישואין" להפוך את המערערת ל"שאיר" לעניין פצויי פיטורים ופדיון ימי מחלה; כך גם אין לקבל את טענת המערערת כי הוכח ש"כוונת המנוח לחזור ולהינשא למערערת קדמה לאישפוזו של המנוח בבית החולים" וכי בית הדין היתעלם מעובדות אלה; מדובר בעירעור על קביעתו העובדתית המפורשת של בית הדין האיזורי לפיה טענה זו לא הוכחה (ס' 9 לפסק הדין), אשר ערכאת לא תתערב בה; עוד ולחלופין טוענת הדסה כי בדין נדחתה הטענה גם מן הטעם שלא נטענה בכתב תביעתה או בתצהירה של המערערת, גם לנוכח עדויות סותרות לפיהן המנוח שלל אפשרות לחזור לקשר זוגי עם המערערת וניהל קשרים זוגיים לאחר גירושיו ועד פטירתו, וגם מן הטעם שלכל היותר מדובר בחרטה בעלמא שלא היתממשה בזמן אמת ושאינה מקימה זכויות.

מכל מקום, כפי שעולה מפסק הדין בפרשת קניאז'ינסקי לעיל, מוקד האבחנה בין נישואים אמתיים (לרבות נשואי תועלת), לבין נישואים למראית עין/נישואים פקטביים, כבסיס לקבלת זכויות של "בן-זוג", מכוח הוראות הדין האזרחי, הוא בכך שנישואים למראית עין אינם נעשים כלל למטרת נישואים, היינו לשם בניית חיים זוגיים ובניית תא משפחתי, אלא הם רק "נחזים" לנישואים, שעה שלמעשה אינם כאלה.

...

דא עקא, שממכלול הראיות (במקרה זה עדויות בלבד) שהובאו בפני בית הדין האזורי, עלתה תמונה שונה לגמרי, ולפיה הן המנוח והן הסובבים אותו, ובכלל זה המערערת, ידעו שימיו של המנוח ספורים המה, בשעה שקיימו את טקס הנישואים.

סיכומם של דברים: אי לכך ולאור כל המבואר לעיל, מששוכנע בית הדין האזורי, ובדין שוכנע על יסוד הראיות שהובאו לפניו, כי לעניין הענקת זכויות למערערת כשאירה של המנוח, מכח חוק פיצויי פיטורים והוראת כח אדם מס' 27/81 של הדסה מיום 19/3/81, המדובר בנישואין שנעשו בלא "כוונת נישואין" ("נישואין למראית עין") ומששוכנע, ובדין שוכנע על יסוד הראיות (בעיקר הראיות החיצוניות) שהובאו לפניו, כי לא היו כל שיתוף כלכלי או תלות כלכלית או אחרת בין המערערת למנוח בתקופה שקדמה לאותם נישואים, בדין קבע כי המערערת איננה זכאית להשלמת פיצויי פיטורים או פדיון ימי מחלה בלתי מנוצלים, מאת הדסה.

סוף דבר - אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל, ערעורה של המערערת – נדחה.

העותרת 2 (להלן: העותרת), גם היא אזרחית מולדוביה, נישאה לעותר בשנת 2002.

המשיבה חזרה על עמדתה כי על העותרים להגיע לראיונות, משאין החלטה מינהלית תקפה בעיניינם באשר לתנאים הנוספים לזכאות.

על כך נכתב: "גם אם אקט הנישואין עצמו לא היה פקטבי אלא נעשה מתוך תום לב, עדיין עשויה להוותר השאלה האם בני הזוג מימשו הלכה למעשה חיי זוגיות וחיי שתוף במסגרת תא משפחתי עובר לעלייתם לארץ. באם יסתבר כי לא כך הוא, כי אז אין מקום להכרה בבן הזוג כזכאי למעמד של שבות ואזרחות מכח סעיף 4א לחוק. בענין זה בחינת נסיבות החיים הכוללות המאפיינות את מהלכי בני הזוג תאצול על שאלת טיב יחסיהם, והמוקדם עשוי להאיר על המאוחר, ולהפך...לעיתים, די יהיה בבחינת נסיבות החיים של בני הזוג קודם לבואם לישראל, ופעמים יהיה מקום לבדוק גם את טיב הקשר ביניהם לאחר בואם לישראל ככל שהוא מקרין לאחור על אופי יחסיהם בעת הגיעם לארץ" (בג"ץ 11406/03‏ פרוסקורוב נ' שר הפנים, פסקה 6 (6.12.2004); ראו גם עניין סמוילוב, בעמ' 121).

אשר על כן, אין מקום להוסיף בשלב מאוחר יותר – ובלא שהוכח קיומו של שינוי נסיבות מהותי או נתונים נוספים שלא היו ידועים למשיבה –תנאים נוספים.

...

לעומת זאת, בכל הנוגע לעניינה של העותרת, סבורני כי התמונה שונה.

לפיכך, איני מוצא פגם בעמדה לפיה יש – בנסיבות האמורות – לבחון את טיב הקשר בין בני הזוג לצורך מתן החלטה בשאלת זכאותה של העותרת לשבות, בשים לב לנסיבות ששררו בשנים האחרונות ולחייהם בנפרד בתקופה זו. בהקשר זה, את טענתם של העותרים לפיה יש לבחון את עניינם לפי מועד הגשת הבקשה – היינו בשנת 2010 – אין בידי לקבל.

אף בכל הנוגע לסטניסלב, סבורני כי לא הוצג בפנינו טעם להתערבות בהחלטתה של המשיבה בעניינו.

כן הלינה המבקשת על כך שהמנהל המיוחד לא בירר את חובות הנושים, טרם הגעתו להסדר עם המשיבה, ולא גיבה בנימוקים את ההסכמה אשר הוגשה על ידו לבית המשפט, אשר לא היה מקום לאשרה בנסיבות תיק זה. לשיטת המבקשת, המנהל המיוחד ביקש להקל על עצמו במסגרת בקשתו, וכי הוא חטא לתפקידו בעיניין זה. לגופו של עניין טענה המבקשת, כי הסכם הגירושין אשר נחתם בין החייב למשיבה, על פיו הועברו אליה שני נכסי המקרקעין: במצפה רמון ובלפיד, הנו הסכם פקטבי, אשר כל מטרתו היתה סיכול הסכם הפשרה עליו חתם החייב עם המבקשת, לפיו היה עליו להעביר לידיה את שכר טירחתה, מתוך כספי מכירת הדירה במצפה רמון, כאשר לצורך כך אף נרשמה לטובתה הערת אזהרה.

בהתייחס להסכם זה טענה המבקשת כי מדובר בטיוטה בלבד הנעדרת תוקף משפטי מאחר שמעולם לא אושרה ע"י בית המשפט ו/או בית הדין הרבני, וכי כאמור עסקינן בהסכם פקטבי אשר נוצר מתוך כוונה לרמות נושים ולהבריח נכסים.

לטענתה, הרקע לגירושין היה, מערכת יחסים אותה ניהל החייב עם אשה אחרת, בתאילנד, אשר כיום הוא נשוי לה בנישואין אזרחיים ואשר ממנה אף נולדה לו ילדה.

לאחר שנתתי דעתי לכלל טענות הצדדים, ולרבות כלל המסמכים אשר צורפו על ידי המבקשת ועל ידי המשיבים, באתי לכלל מסקנה כי לא מתקיימים התנאים או הטעמים המצדיקים התערבותי בהחלטת המנהל המיוחד.

...

לאחר שנתתי דעתי לכלל טענות הצדדים, ולרבות כלל המסמכים אשר צורפו על ידי המבקשת ועל ידי המשיבים, באתי לכלל מסקנה כי לא מתקיימים התנאים או הטעמים המצדיקים התערבותי בהחלטת המנהל המיוחד.

ומעבר לכל האמור לעיל, מערכת יחסיו הזוגית של החייב עם אישה אחרת, כמו גם העובדה כי לחייב ילדה מאותה בת זוג חדש, וכי ילדה זו הינה כבת 4 , מכרסמת בטענת המבקשת על פיה ביקשו החייב והמשיבה, צוותא חדא, לחמוק מתשלום חובות וכי לצורך כך, שיתפה המשיבה פעולה עם החייב בעריכת הסכם הגירושין.

לאור כל האמור לעיל, איני מוצאת לנכון לשנות מהחלטתי מיום 17.2.16.

בנוסף, הפנה ב"כ הנאשמים לנסיבותיו המשפחתיות של הנאשם, לרקעו המשפחתי, ולהיותו נשוי ואב לשלושה.

יחד עם זאת, לאור הטענה בדבר אכיפה בררנית בקשר למוציאי החשבוניות (בפן האזרחי והפלילי) וחלוף הזמן, כמו גם הקושי לנאשם שיאלץ להפסיק עבודתו לצורך ביצוע עבודות שירות, עתר כי ייגזר על הנאשם עונש של מאסר על תנאי בלבד לצד התחייבות.

שקלתי את הטענה לפיה בפן האזרחי לא הוטל על הנאשמים כפל מס (נ/3, נ/5, נ/7), מה שמעיד לטענת ההגנה על קושי ראייתי בביסוס המודעות אצל הנאשם להיות החשבוניות פיקטיביות.

כך, הגיע להסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין עם מס הכנסה ביום 23.2.2017 (נ/4) ולהסכם פשרה עם מע"מ אשר קיבל תוקף של פסק דין ביום 15.6.2017 (נ/5, נ/6).

לאחר ששקלתי את כלל המפורט לעיל, מצאתי כי הנסיבות הכוללות מצדיקות את מיקום הנאשם ברף התחתון של מיתחם הענישה אשר נקבע, וכי יש לקבוע כי עונש המאסר אשר ייגזר על הנאשם ירוצה בעבודות שירות ולא מאחורי סורג ובריח, לצד קנס בתחתית מיתחם הענישה ומאסר על תנאי מרתיע.

...

בערעור, ע"פ 17327-07-17 (ת"א) נמירובסקי נ' מדינת ישראל (24.1.2018), לא מצא בית המשפט המחוזי להתערב בעונש המאסר אשר הושת, אך מצא להקל בקנס נוכח מצבו הכלכלי הקשה ונסיבותיו האישיות של הנאשם, תוך מתן משקל נוסף לטענה לפיה הנאשם לא נהנה מפירות מעשיו.

בע"פ 1656/16 דוידוביץ נ' מדינת ישראל (20.3.2017) (פסקה 105) אף ציין בית המשפט כי מסקנות דוח ועדת דורנר אשר בין היתר ממליצות על הרחבת הענישה בקהילה בדרך של עבודות שירות, מוגבלות בכל הנוגע לעבירות כלכליות מהטעמים המפורטים שם. יחד עם זאת, ברור כי במקרים מתאימים נגזר עונש לריצוי בעבודות שירות גם בסוג זה של עבירות.

אשר על כן, אני גוזרת על הנאשמים את העונשים הבאים: לנאשם 1: מאסר בפועל לתקופה של 8 חודשים שירוצה בדרך של עבודות שירות על פי חוות דעת הממונה על עבודות השירות בעמותה למען הקשיש, גדות 3, חדרה.

השנים 2012-2011 - המערערים נישאים ומגישים בקשה לרשות האוכלוסין וההגירה המערערים נישאו בקפריסין ביום 5.10.11, ושבו לארץ באותו יום, אז קיבלה המערערת אשרת ב/2 בתוקף עד ליום 15.7.12.

לשם יישומה של הוראת סעיף 7 לחוק האזרחות זו פירסם שר הפנים, במסגרת הסמכות הנתונה לו, נהלים העוסקים בהענקת רישיונות לתושבים זרים שהם בני זוג של אזרחי המדינה או תושבי קבע בה. האחד, הרלבנטי לענייננו, הנו נוהל מס' 5.2.2008 - נוהל לבחינת הבקשה להיתאזרחות, מכוח נישואין לבן זוג בעל אזרחות ישראלית, הוא "נוהל הטיפול במתן מעמד לבן זוג זר הנשוי לאזרח ישראלי". בהתאם להוראות נוהל זה תנתן אשרת ב/1 רק לאחר הצגת מלוא מיסמכי הסף הנדרשים בנוהל כשהם מאומתים ומתורגמים.

קיימים הבדלים בהליכי הבדיקה שבין שני הנהלים - נוהל בני זוג נשואים ונוהל ידועים בציבור, כאשר הנימוק לכך (כפי שנקבע בעיניין אורן, פסקה 23 לפסק הדין), הנו כי: "בעוד קשר של נישואין ניתן לזיהוי בקלות על פי אקט פורמלי מכוֹנן, זיהויו של קשר של ידועים בציבור מחייב בחינה עובדתית של טיב ונסיבות הקשר, על מנת לקבוע האם מתקיימים תנאי הסף – הגמישים כשלעצמם – בדבר חיים משותפים כבעל ואישה וניהול משק בית משותף". עם זאת, נקבע כי נישואין אינם מקנים זכאות אוטומאטית לאזרחות (שם, בפיסקה 32): "זר הנישא לאזרח ישראל, אינו קונה – בעצם נישואיו – זכות להיתאזרחות, ושר הפנים סמכותו עמו להעתר או שלא להעתר לבקשת היתאזרחות המוגשת לו בידי אותו בן-זוג זר". הובהר כי "קשר הנישואין, כשלעצמו, מהוה אך ורק נקודת מוצא ראשונית מאוד לבחינת כנות הקשר הזוגי", ולכן קיים הליך מדורג גם בנוגע לבני זוג נשואים (עניין אורן, פסקה 20 לפסק הדין).

בני זוג הנוהגים לצאת מעת לעת לבילויים עם חבריהם ללא בן הזוג, נתפסים לעתים כמי שנישואיהם פקטביים.

...

אני סבורה כי הדין עם המערערים.

על כן, ולאור כל האמור לעיל, יש ליתן למערערת את המעמד לו היא זכאית בסיום ההליך המדורג (על פי הנוהל רשאית המערערת לבחור בין אזרחות לרישיון לישיבת קבע), ולראות במערערים כמי שסיימו את ההליך המדורג, על פי הנוהל של בני זוג נשואים.

סוף דבר לאור האמור הערעור מתקבל, פסק דינו של בית הדין לעררים מבוטל.