תוקף מסמך התחייבות 7 שנים

עוד טענה המערערת כי נוכח היצטברות חובות של המשיבות 2 – 3 מר שמחי חתם בשנת 2010 על ערבות אישית אוטונומית בלתי מותנית וללא הגבלה לכל התחייבויות המשיבות כלפי המערערת.

לנוכח קביעתנו כי בין המערערת לבין המשיבות 2-3 היתקיימו יחסי עובד-מעסיק, ובהעדר אפשרות לסיום ההליכים בדרך מוסכמת, אין מנוס אלא להחזיר את התיק לבית הדין האיזורי לשם חישוב זכויותיה של המערערת ותמורתן, בגין תקופת העסקתה במשיבות, לרבות בשאלת תוקפו של מיסמך ההיתחייבות האישית עליו חתם מר שמחי ביחס למערערת.

...

לנוכח קביעתנו כי בין המערערת לבין המשיבות 2-3 התקיימו יחסי עובד-מעסיק, ובהיעדר אפשרות לסיום ההליכים בדרך מוסכמת, אין מנוס אלא להחזיר את התיק לבית הדין האזורי לשם חישוב זכויותיה של המערערת ותמורתן, בגין תקופת העסקתה במשיבות, לרבות בשאלת תוקפו של מסמך ההתחייבות האישית עליו חתם מר שמחי ביחס למערערת.

לאור התוצאה אליה הגענו, ובהיעדר עמדה מטעם המשיבים, הערעור מתקבל גם במובן זה שההוצאות שנפסקו לחובת המערערת בבית הדין האזורי – מבוטלות.

סוף דבר - הערעור מתקבל.

על פי עובדות כתב האישום, בעת הרלוואנטית הייתה נאשמת 1 (להלן – הנאשמת) בעלת הזכויות, המחזיקה והמשתמשת בדירת מגורים בבניין דירות ברחוב מצדה 7 בכפר סבא, הידועה גם כגוש 7601 חלקה 83.

הנאשמים, מנגד, טוענים כי מבצעת העבודות בפועל בדירה הייתה חברת שילוב, בבעלות מר יאיר כורש, ומכחישים בכל תוקף כי הנאשם שימש בעת הרלוואנטית כקבלן שיפוצים בכלל, וכקבלן מבצע של חברת שילוב בפרט, כשהנאשם אף מכחיש כי הציג עצמו ככזה בפני מי מעדי התביעה.

את חוסר הסבירות שבטענה זו, לפיה נימסר לידיה מיסמך ריק וחתום של חברה על מנת שתתחייב בשמה, הסבירה בכך שבעלי החברה, יאיר כורש, מסר את המסמך לידיה על מנת שתסכם את הדברים עם הערייה בשם החברה הואיל והעבודות בדירה נמשכו כשנה וחצי, במקום ימים ספורים כפי שתוכנן בתחילה, תקופה ממושכת במהלכה נאלצה למצוא דיור חלופי בשכירות והייתה קצרת רוח לחתום על כל דרישות הערייה, ובילבד שהעבודות יסתיימו והיא תוכל לשוב לדירתה (עמ' 53, ש'27-21; עמ' 54, ש' 13-9, ש' 19-15).

...

בסופו של דבר, לא רק שלא הוצגה לפניי מדיניות אכיפה ברורה מצד המאשימה כלפי עניינים דומים לעניינם של הנאשמים, אלא שהמאשימה נעדרת מדיניות אכיפה ברורה אף בהתנהלותה למול הנאשמת, כפי שמלמד ה"דיבור בשני קולות" מצד העירייה, שעה שלא רק שהצו המנהלי הראשון בוטל חרף פגיעה חמורה בקונסטרוקציה של הבניין, והותנה בתיקון תקרת הדירה השכנה באופן מיידי –תנאי שלא קוים על ידי הנאשמים גם בתום השיפוץ (ת/4; עמ' 45, ש 19-18), אלא שהצו המנהלי השני בוטל אף הוא, חודשיים לאחר מכן, על ידי מהנדס העיר, והפעם – ללא טעם כלל (עמ' 45, ש' 22).

סוף דבר השתכנעתי כי המאשימה נעדרת מתווה ומדיניות ברורים באשר לאכיפת הדין לגבי צנרת בבנייני מגורים ישנים.

לאור האמור לעיל, אני מורה על זיכויים של הנאשמים מהמיוחס להם בכתב האישום.

על כן, כאשר בקסיס גבה שכ''ט בסך 15,000 ₪ לחודש והעביר לו רק 4,150 ₪ מתוכו, חייב לו בקסיס סך של 3,350 ₪ לחודש עבור תקופה זו של 7 שנים , סה''כ קרן של כ – 281,000 ₪.

התרשמותי היא, כי הצדדים קיימו ישיבה והתחשבנות מעמיקות בסופה הגיעו למסקנה כי פרץ חייב לבקסיס סכום לא מבוטל בכל הנוגע למערכת היחסים ביניהם דמי השכירות ועניינים הכרוכים בה. יש לציין כי פרץ בסיכומיו מצטט באופן מטעה את דבריו של בקסיס כאשר הוא מפנה לחקירתו של בקסיס בה אמר כי לא עשו היתחשבנות בכספים על שכר דירה (עמוד 44 שורה 24) כראיה לכך שהסכם ההיתחייבות אינו כולל היתחשבנות על נקודה זו. שכן, בהמשך דבריו של בקסיס התברר כי הוא מתייחס למסמך אחר קודם למסמך ההיתחייבות מיום 18.6.14 (נספח 19 לתצהיר בקסיס) בו דובר בכלל על ויתור פרץ על דמי שכירות לשנים 2017 – 2020.

גירסתו של בקסיס לפיה פרץ התחייב להשיב שיקים נגדיים בתמורה לאלו שנמסרו לו, עולה ממסמך ההיתחייבות שהוכר כבעל תוקף מחייב.

...

ביחס לטענה בכתב התביעה בנוגע להתחשבנות שנערכה בין הצדדים בפני רו''ח מטעם פרץ, בסופה נכתב מכתב ההתחייבות טוען פרץ כי אין המדובר בהתחשבנות אלא מסמך שנכתב מתוך מטרה להציגו בפני בנק מטעם בקסיס תוך שבקסיס מטעה את פרץ כי זה השימוש היחיד שייעשה בו. על כן, טוען בקסיס כי דין התביעה להדחות; ולחלופין, יש להורות על קיזוז הסכומים שנטענו בכתב ההגנה.

סוף דבר על כן, בסופו של יום אני מקבל את התביעה במלואה.

אני מורה לפרץ לשלם לבקסיס סך של 370,252 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד למועד פסק הדין, סה''כ 379,832 ₪.

כן אני מחייב את פרץ לשלם לבקסיס שכר טרחת עו''ד בסך של 86,500 ₪.

בעקבות פסק הדין בע"ע 49267-05-20 פסק דין משלים זה הינו בהמשך לפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה שניתן ביום 22.08.21 בע"ע 49267-05-20 נחמני נ' שמחי ואח' (להלן – פסק הדין בעירעור), אשר החזיר את התיק לבית דין זה, לאחר שקבע כי היתקיימו יחסי עובד-מעסיק בין התובעת לבין הנתבעות 2 ו- 3, וזאת לצורך ביצוע היתחשבנות בדיעבד ביחס לזכויותיה של המערערת, תקופת עבודתה אצל המשיבות, וכן בעיניין תוקפו של מיסמך ההיתחייבות האישית עליו חתם מר שמחי ביחס למערערת (להלן – הנושאים הדורשים הכרעה).

נטל ההוכחה מוטל על הנתבעים, והם לא עמדו בו, ובמה דברים אמורים? · ראשית, הנתבעות לא הציגו ראיה לרווח הנקי שלהן, שממנו ניתן ללמוד מה המשמעות האחוזית שהתובעת הישתכרה בזמנים הרלוואנטיים; · שנית, הנתבעים היתמקדו בשכרה ההתחלתי של התובעת בכללית סמייל והתעלמו מהשכר שקבלה בשנים לאחר מכן; · שלישית, החישוב שהתובעים הציגו ביחס לשכרה של התובעת בכללית סמייל שגוי, באשר לא לקח בחשבון את עלויות המעסיק, כמתחייב.

אחרית דבר לאור האמור לעיל, אני פוסק כדלקמן: (1) שכרה החודשי הקובע של התובעת הוא 18,803 ₪; (2) מר שמחי ערב באופן אישי, על פי כתב הערבות עליו חתם, על חובותיהן של הנתבעות כלפי התובעת, עד לסכום של 146,500 ₪; (3) התובעת זכאית לפצויי פיטורים בסך של 255,345 ₪; (4) התובעת זכאית להפרשות פנסיוניות בסך 68,499 ₪; (5) התובעת זכאית לפדיון ימי חופשה בסך 66,690 ₪; (6) התובעת זכאית לדמי נסיעות בסך 20,412 ₪; (7) התובעת זכאית לדמי הבראה בסך 6,084 ₪; כל הסכומים הנקובים דלעיל, יישאו הפרישי ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה ועד לתשלומם המלא בפועל; בנוסף, אני פוסק לתובעת הישתתפות בהוצאות ובשכ"ט עו"ד בסך 40,000 ₪.

...

לפיכך, ובהיעדר תשתית ראייתית שהיה על התובעת להניח לביסוס טענה זו, אני דוחה את התביעה ברכיב זה. פיצוי בגין הפסד השתכרות כך גם מצאתי לדחות את רכיב התביעה המתייחס להפסד ההשתכרות של התובעת, ואבהיר.

משדחיתי את חישוביהם של הנתבעים, נדחית מניה וביה טענתם כי שילמו לתובעת שכר בעודף.

באשר לטענת הקיזוז בדבר אי מתן הודעה מוקדמת, לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, החלטתי לבכר את טענת התובעת ואני פוסק, כי בנסיבות שנוצרו, בהן התחוור לה אחרי זמן רב של התנהלות מול מר שמחי, כי אין בדעתו לכבד את ההתחייבות שנטל על עצמו, לא ניתן היה לצפות ממנה כי תישאר יום נוסף במקום עבודה שאינו משלם את שכרה, ובכך תגדיל במו ידיה את הנזק שנגרם לה. ודוק.

הטענה היא, שבהנחה שהמסמכים שצורפו יוכחו כהתחייבויות תקפות של הנתבע, תהיה התובעת זכאית לסעדים הכספיים.

אך אף אם יוכח, שזהו הסכם מחייב, קל לראות שההתחייבות הגלומה בו היתיישנה בחלוף 7 שנים מחתימתו, קרי ביום 26.3.2009.

כל שנטען הוא, כי יש לקבוע, שנכס אחר, ברח' הנביאים 151, נתניה, שייך לארבעת הבנים של המנוחה (לרבות הנתבע), וכי אין להקנות לארבע בנותיה ואחיות המנוח חלק בנכס זה, וזאת אף בהתאם לצוואת אב המשפחה המנוח, יוסף שמש ז"ל. ההיתנגדות הוגשה בדצמבר 2019, בעוד ההלוואות שבבסיס התביעה דנן ניתנו, לשיטת התובעת, בשנים 2002-2011, ומסמכי ההיתחייבות נחתמו בתקופה זו, וממילא היה בידי המנוח עזר ז"ל להעלות טענותיו כבר בהליך הירושה המדובר.

...

מובן, שהתובעת כיורשתו של המנוח פועלת כחליפתו, והימנעותו בכתב ההתנגדות מהעלאת כל טענה כנגד זכויות הנתבע בדירה מכוח צוואת המנוחה, כמוה כהימנעות התובעת עצמה מהעלאת טענה בעניין זה. על כן, מצאתי, שחל השתק פלוגתא ביחס לטענת התובעת, שמבוססת על נוסח ההצהרה מיום 5.10.2011, שמכוחו מנוע היה המנוח מלכפור בזכויות הנתבע בדירה ומלתבוע את רישומן על שמו לכיסוי ההלוואה הנטענת, והשתק זה חל מניה וביה על התובעת, כמי שבאה בנעליו, ומכאן, שדין התביעה לסעד, שעניינו העברת זכויות הנתבע בדירה לתובעת, להידחות.

אציין, כי ניתן להגיע למסקנה דומה בדבר מניעות התובעת מלטעון לזכויות בדירה חלף זכויות הנתבע מכוח ההלוואות המדוברות אף לאור דוקטרינת המניעות וההכרח להעלות את הטענות במסגרת הליך הירושה הנ"ל (רע"א 2237/06 בנק הפועלים בע"מ נ' וינשטיין (8.3.2009), פס' 26; ע"א 8273/16 Fundacio Gala-Salvador Dali נ' וי. אס מרקטינג (ישראל 2005) בע"מ (11.07.2021), פס' 44-45; פסק דינו של כב' השופט נ' סולברג בעניין בנק אוצר החייל לעיל; ת"א (מרכז) 5519-03-19 האלה עזאם נ' עבד אלעזיז חאג' יחיא (15.1.2020), פס' 21).

סוף דבר דין הבקשה לדחיה על הסף להתקבל.