תוקף לשומה מייעצת, הפרשי הצמדה, ריבית הוצאות

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 42547-11-18 מ.ע.ג.ן - יעוץ וניהול נכסים בע"מ ואח' נ' בוטיק - שימור מבנים בע"מ ואח' בפני כבוד השופט אביים ברקאי התובעים: 1.מ.ע.ג.ן - יעוץ וניהול נכסים בע"מ 2.מ.ו. השקעות בע"מ הנתבעים: 1.בוטיק - שימור מבנים בע"מ 2.דני בשן 3.אייל גרוס ב"כ התובעות: עו"ד יערית ברנן ועו"ד ארז פרידמן ממשרד ד"ר משה וינברג ושות', עורכי דין ונוטריונים ב"כ הנתבעים: עו"ד צביקה מצקין ו/או אלרן שפירא בר אור ממשרד שפירא בר-אור מצקין ושות' פסק דין

לטענת התובעות, בשל העובדה שמדובר בפסק דין אשר חייב אותן בתשלום סך של 2,592,170 ₪, בתוספת הפרישי הצמדה וריבית וכן הוצאות משפט בסך של 20,000 ₪ - הרי נאלצו להתארגן לתשלום הסכום ומשכך לא שילמו לנתבעות.

עוד אפנה לעניין זה לתקנות סדר הדין האזרחי התשע"ט 2018 אשר אמנם טרם ניכנסו לתוקפן ואולם כבר עתה יאמר כי במסגרת תקנות אלה שומה על ביהמש להקפיד למנוע מצבים שבם בעלי דין נוקטים תוך שימוש לרעה בהליך שפוטי וכאשר תקנה 4 קובעת כי "לא יעשה בעל דין או בא כוחו שימוש לרעה בהליכי משפט ובכלל זה פעולה בהליך שמטרתה או תוצאתה לשבשו , להשעותו, או להטריד בעל דין, לרבות פעולה בלתי מידתית לאופי הדיון, לעלותו או למורכבותו". התקנות עצמן עדיין כאמור לא ניכנסו לתוקף אך בכל הקשור לניהול הליך בתום לב, הן משקפות את הדין הקיים.

...

סוף דבר לאור האמור לעיל התביעה נדחית.

אני מחייב את התובעות בתשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 24,000 ₪.

עמ"נ 46422-04-18- הוגש על ידי הוועדה המקומית לתיכנון ולבניה עכו (להלן: "הוועדה המקומית") כנגד החלטות ועדת הערר מיום 07.04.16 ומיום- 14.03.18 (להלן: " ההחלטה" או "החלטות ועדת הערר") במסגרתן היא חויבה לשלם לחברה להדברת עשבי בר בע"מ (להלן: "עשבי בר") פצויי ירידת ערך לפי סעיף 197 (א) לחוק התיכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק") בסך של 3,630,000 ₪, שנתבע על ידה, בתוספת הפרישי הצמדה וריבית ממועד אישור התכנית, תשלום הוצאות משפט בסך 63,748 ₪ וכן 50,000 ₪ עבור שכ"ט עו"ד. עמ"נ 11187-05-18- הוגש על ידי עשבי בר כנגד החלטת ועדת הערר מיום 14.03.18 בה דחתה ועדת הערר את בקשת עשבי בר לאשר את השומה המתוקנת של השמאי המייעץ, שמונה על ידי ועדת הערר ולתקן את כתב הערר באופן שישקף את מלוא הנזק שניגרם לה וכן כנגד קביעת שכר הטירחה המופחת לטעמה.

בענייננו, ושלא כבעניין חייט והגם שמדובר בקרקע עירונית, הרי שזכויותיה של עשבי בר, במקרקעין, זכויות מצומצמות היו, למטרת מחסן לחומרי הדברה בלבד, והתוכנית שהיתה בתוקף אז, היתה לשטח איחסנה להקמת מבני מלאכה קלה ומחסנים (ראה חוו"ד השמאי המייעץ, מוצג 23).

...

ראשית, על שום שהוועדה הנכבדה עצמה קבעה שלא מדובר בזכות קנויה, אלא בזכות מותנית ומשכך גם לעמדת ועדת הערר, המסקנה המתבקשת צריכה היתה להיות, שבהעדר זכות קנויה להמשך החכירה, ממילא גם אין זכות לקבלת פיצוי.

זאת ועוד, אף בהחלטתה השנייה של ועדת הערר מיום 14.03.18, מדובר ב"הנחה" וב"הערכה" בלבד שהקרקע תוחכר לעשבי בר, כך בסעיף 40: "לא זו אף זו, השומה מבוססת על הנחה מירבית לטובתה של העוררת כי הקרקע תוחכר לה למגורים (הנחה שלא מצאנו מקום להתערב בה משלא הוכח לנו כי יסודה בטעות, ואולם גם בעניין זה מדובר בהערכה שכן ככל הנראה חכירה כזו לא נעשתה עד היום)". הינה כי כן, ההחלטה בדבר קבלת תביעת הפיצויים, הסתמכה על "הנחה מירבית" או "הערכה" ודומני בכל הכבוד הראוי, כי לא די ב"הנחה מירבית" או ב"הערכה" כדי לקבוע, שהוועדה המקומית תחויב במיליוני ₪ ומקופת הציבור!! מקום בו מדובר בפיצוי ובשיעור כל כך גבוה, מן הדין היה שהתשתית העובדתית לכך תהיה מבוססת כדבעי.

נוכח כל האמור לעיל, אני קובע שיש לדחות את תביעת פיצויי ירידת הערך של עשבי בר ומורה על ביטול חיוביה של הועדה המקומית כפי שנקבעו בהחלטת ועדת הערר מיום 14.03.18, בכך מתייתר למעשה הצורך לדון ולהכריע בעמ"נ 1187-05-18.

בפסק דין שניתן בבר"ע (מחוזי ת"א) 1662/08 ארז (ג.ז.) ייעוץ כלכלי והשקעות בע"מ נ' פרז (15.7.2009) קבע בית המשפט המחוזי (השופטת י' שטופמן) שפרז יירשם כזוכה בתיק ההוצאה לפועל למימוש השיעבוד עד לסכום של 3 מיליון ש"ח בלבד; ארז תרשם כזוכה מדרגה שנייה ותקבל לידיה כל תמורה שתיוותר ממימוש הנכסים לאחר תשלום החוב לפרז, כפוף לכל הוראה אחרת של רשם ההוצאה לפועל.

בנקודה זו אציין כי אין בידי להסכים עם קביעתו של הרשם הנכבד כי גובה החוב הנו חלוט שכן ממילא אין רשם ההוצאה לפועל וכן הערכאה הערעורית הין המסגרת הדיונית לידון בטענות המערערת בדבר גובה החוב ותקפות ההסכמים.

מאחר שסוגיה זו לא התבררה, ובהנתן שרשם ההוצאה לפועל המבצע מישכון עושה כן כאילו היה פסק הדין, הרי שכאשר פסק דין שותק בשאלת הריבית וההצמדה, סעיף 5(ב) לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 קובע כי ייתווספו עליו הפרישי הצמדה וריבית.

כלומר, החייבת ידעה על ההתמחרות הקרבה, הקונים תמי לב, השומה מעודכנת, והמחיר שהוגש עבור הנכסים תואם את חוות דעת השמאי.

...

דין הטענה להידחות מכמה טעמים.

העובדה שהבר"ע הקודמת התקבלה בחלקה אינה משנה דבר משום שהעניין הוחזר לרשם החלטה חדשה, ובסופו של דבר טענותיה של ארז נדחו כולן.

סוף דבר מכל המקובץ לעיל, הבקשה לרשות ערעור נדחית על כל ראשיה.

נוכח האמור, נתנה הועדה תוקף לשומה המייעצת ככול שהיא נגעה לחלקות 147, 153 ו-154, ודחתה את העררים הנוגעים לחלקות האחרות.

מנגד נטען, כי הכלל הוא שבעל דין שזכה בדינו, זכאי להחזר הוצאותיו, אלא אם כן נמצא טעם מבורר לא לעשות כך. במקרה זה, נוכח ההליכים הממושכים, שכללו ערעורים של נתיבי ישראל לבית המשפט המחוזי כנגד מינוי השמאית המייעצת ולאחר מכן הוגשו על ידה השגות על חוות דעתה של השמאית, ההוצאות שנפסקו הן מידתיות וסבירות.

עמדת קוונטינסקי ואח' (המשיבים בעמ"נ 47564-11-22) היא כי הסכומים האמורים צריכים לשאת ריבית והפרשי הצמדה בהתאם לחוק פסיקת ריבית, החל מהמועד הקובע (היינו, 11.02.14) ועד למועד הפרעון שנקבע על ידי הועדה (היינו, שלושים ימים לאחר 8.09.22), שהוא "מועד הפירעון" כהגדרתו בחוק פסיקת ריבית, והחל ממועד הפרעון (היינו, יום 8.10.22) יש להוסיף על הסכום הפרישי הצמדה וריבית בצרוף ריבית פיגורים, ולא לפי הקבוע בחוק הרשויות המקומיות.

...

סיכום בשים לב להכרעות שניתנו בפסק דין זה, ובהתאם להסכמות הצדדים, התוצאה היא כדלהלן: טענת חברת טאורו בעמ"נ 49303-12-22 בעניין תכנית 2000 – נדחית.

מסקנה זו עמדה ביסוד דחיית הערר של המערערים בהליך זה. לכן, הדיון בעניין זה יחזור לוועדה, לדון בשאלת זכותם של המערערים בערעור זה לפיצוי, בשים לב לכך שהמקרקעין שלהם מצויים בגבול התכנית.

בעמ"נ 35217-11-22, הטענה בדבר הפגיעה הנופית – נדחית.

וועדת הערר אף התייחסה בצורה מפורטת ומנומקת לטענת הבעלים בדבר אופן חישוב שווי המקרקעין; מדובר בסוגיה מקצועית מובהקת; וועדת הערר לא מצאה כי נפל פגם מהותי באופן הערכת השווי על ידי השמאי המייעץ, ואין מדרכו של בית המשפט להתערב בהחלטות מקצועיות מסוג זה. תמצית טענות הצדדים בעירעור הועדה המקומית במסגרת ערעורה מבקשת הועדה המקומית להשיג כנגד קביעת וועדת הערר בהחלטתה השנייה להוסיף הפרישי הצמדה וריבית על הפיצויים שנקבעו על ידי השמאי המייעץ, וכן על קביעת ועדת הערר בהחלטה השלישית, בגדרה חויבה הועדה המקומית בתשלום הוצאות למשיבים בשיעור 15% מסכום הפיצויים המשוערך.

סוגיית הריבית וההצמדה ועדת הערר החליטה במסגרת החלטתה השנייה לפסוק לטובת הבעלים ריבית והצמדה על סכום הפצוי שנקבע בשומה המייעצת החל מהמועד הקובע, בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א–1961 (להלן: "חוק פסיקת ריבית"),.

ועדת הערר הפניתה לסעיפים 2 ו-3א לחוק פסיקת ריבית, אשר מקנים לועדת הערר, בהיותה רשות שיפוטית כהגדרתה בחוק, את הסמכות להוסיף על סכום הפיצויים הפרישי הצמדה וריבית החל מהמועד הקובע של כניסת התכנית לתוקף.

...

סבורני כי גם בעניין זה החלטת ועדת הערר סבירה, ו - וודאי אינה מצדיקה התערבות בית המשפט של הערעור.

ועדת הערר נימקה את קביעתה בצורה מספקת ומשכנעת והתייחסה לטענות הוועדה המקומית בעניין זה, לרבות הסכום שנקבע לעומת הסכום שנפסק; ואכן בסופו של דבר ההוצאות שנפסקו, נקבעו לפי אחוזים מהפיצויים שנפסקו ולא מהפיצויים שנתבעו.

סוף דבר, הערעורים נדחים.