תוקף כתב ויתור הסכם פשרה שנחתם תחת לחץ ואיומים

בהתאם להלכה הפסוקה, ככלל ובמרבית הנסיבות לא ניתן תוקף לכתבי ויתור שנחתמים ע"י עובדים, אלא בנסיבות חריגות (כגון הסכמים המהוים "עסקת חבילה" ר' דב"ע נב/19-3 בן יפלח נגד פולגת תעשיות, פד"ע כה' 489) ולאחר בדיקה דקדקנית של טיבם ותוקפם.

בשלב זה, לאור תצהיר התובע אשר צורף לתגובתו, לא ניתן לקבוע בודאות כי התובע אכן הבין לאשורו את משמעות הסכם הפשרה המגולם בכתב הקבלה והסילוק, את משמעות חתימתו על המסמכים שהוגשו לבית הדין ועל הקף הוויתור שהוא מוותר בעצם חתימתו על המסמכים.

עם זאת, התובע אינו יכול לאחוז את המקל בשתי קצותיו – מחד גיסא לטעון כי כתב הקבלה והסילוק נחתם בכפיה ותחת לחץ ואיומים ומאידך גיסא, להותיר בידיו את הסכום אשר שולם לו מכוח הסכם זה. הצדק עם הנתבעים בדרישתם להורות לתובע להשיב את הסכום ששולם לו מכוח הפשרה המגולמת בכתב הקבלה והסילוק.

...

לאחר ששקלתי את מלוא הטענות ועיינתי בכל המסמכים אשר בתיק, הגעתי לכלל מסקנה כי בשלב זה אין מקום למחוק את התביעה על הסף ויש להמשיך ולברר אותה.

מהטעמים האמורים סבורני כי אין בהכרח לגזור גזירה שווה מההלכות הנוגעות לכתב ויתור ומשכך עשויות תוצאות החתימה על כתב ויתור להיות שונות מתוצאות חתימה על הסכם פשרה לאחר הגשת כתב תביעה.

נוכח טענות התובע בקשר עם נסיבות חתימת כתב הקבלה והסילוק וטענותיו בנוגע לכך שלא קיבל לידיו את המסמכים, לא הבין אותם לאשורם ואינו עומד מאחורי הכתוב בהם, סבורני כי אין מקום לאשר קיומו של הסכם הפשרה אותו מגלם כתב הקבלה והסילוק ואין מקום מכוחו להורות על סילוק התביעה על הסף.

על כן – הבקשה לסילוק על התביעה על הסף נדחית.

ביום 6.5.13 חתם ולגן על "הסכם פשרה שנחתם באילת" מול הנתבעת (להלן – כתב הויתור), במסגרתו סוכם, לכאורה, כי בהסכמת הצדדים הוחלט על סיום העסקתו ביום 6.5.13, כולל תקופת הודעה מוקדמת, וכי ולגן יקבל מהנתבעת סך 65,000 ₪ בכפוף לסילוק מלא וסופי של כל טענותיו או תביעותיו כנגד הנתבעת בקשר לתקופת העסקתו וסיומה.

נוכח מסקנתו לפיה כתב הויתור אינו עומד במבחנים שנקבעו בפסיקה בבחינת תוקפו, מתייתר הדיון בטענת ולגן בנוגע לחתימת כתב הוויותר מתוך לחץ/כפייה ועל כן לא נידרש לידון בשאלת נסיבות החתימה עליו, אם כי בבחינת למעלה מן הדרוש נציין כי לא התרשמנו שולגן היה נתון תחת לחץ ואיומים בעת חתימתו על כתב הויתור.

...

מרביתם המוחץ של רכיבי התביעה נדחו ולא מצאנו כי הנתבעת פעלה בדרך שאינה מקובלת או בחוסר תום לב המצדיק פסיקת פיצוי לא ממוני.

יחד עם זאת, משזה הסכום שביקשה הנתבעת לקזז, לא מצאנו מקום להגדילו, מה גם שסכום זה ממילא מכסה את הסכום שנפקס לטובת גרברסקי במסגרת פסק הדין.

סוף דבר – תביעת ולגן: הגם שתביעת ולגן לפיצויי פיטורים התקבלה, מאחר ומסכומה קוזז הסך 65,000 ₪, הרי שלא נפסק לולגן כל סכום.

בהחלטת בית הדין האיזורי מושא הבקשה שלפני נקבע, כי נוכח המחלוקת הנוגעת לעצם הסכמת המבקש לפשרה והבנתו את המסמכים עליהם חתם, "אין מקום לאשר קיומו של הסכם הפשרה אותו מגלם כתב הקבלה והסילוק ואין מקום מכוחו להורות על סילוק התביעה על הסף" (סעיף 12 להחלטה).

עוד נקבע בהחלטה (סעיף 13) כי: "עם זאת, התובע אינו יכול לאחוז את המקל בשתי קצותיו – מחד גיסא לטעון כי כתב הקבלה והסילוק נחתם בכפיה ותחת לחץ ואיומים ומאידך גיסא, להותיר בידיו את הסכום אשר שולם לו מכוח הסכם זה. הצדק עם הנתבעים בדרישתם להורות לתובע להשיב את הסכום ששולם לו מכוח הפשרה המגולמת בכתב הקבלה והסילוק. החזר כאמור מתיישב גם עם הקבוע בסעיף 12 לכתב הקבלה והסילוק". בבקשה שלפני מלין המבקש על הקביעה בהחלטה שלפיה עליו להשיב למשיבים את הסך של 12,000 ש"ח, אותו קיבל מהמשיבים במסגרת כתב הסילוק.

חיובים אלו הנם זכויות קוגנטיות שנוצרו מכוח הדין ומכוח הסכם העבודה ולא מכוח כתב הסילוק, ואינם ניתנים לויתור, ולכן גם אם נמצא פגם בכתב הסילוק אין בכך לשמוט את הקרקע מעצם תשלום הכספים.

למעלה מן הצורך אציין, כי בבר"ע (ארצי) 33240-11-17 RUTA ABRAHAM TESFAMI - רמ - ק.ר.מ. סחר בנלאומי בע"מ (17.11.17) (להלן: ענין סחר בנלאומי), נאמר ביחס לנסיבות דומות כדלקמן: "המבקשת אינה יכולה לאחוז את החבל בשתי קצוותיו: מחד – לטעון כי אין תוקף להסכם הפרישה, שבו נקבע בין היתר כי תביעתה תדחה, ולהמשיך לנהל את תביעתה בבית הדין האיזורי; מאידך – להמשיך להחזיק בסך של 14,000 ₪, אותו קיבלה במסגרת הסכם הפרישה, אשר תנאי מהותי בו היה הגשת בקשה לדחיית תביעתה בבית הדין האיזורי. אוסיף, כי בנגוד לנטען בבקשה כי המשיבה לא עתרה לכל סעד בנידון, הרי שבתגובתה של המשיבה לבקשה להמשך ניהול ההליך על ידי המבקשת, המשיבה ביקשה במפורש כי כתנאי להמשך ניהול ההליך יחייב בית הדין האיזורי את המבקשת להשיב את הכספים שקבלה במסגרת הסכם הפרישה". חובת החזרת הסכום ששולם מכוח הסכם הפשרה באם זו תיפרם ותוגש תביעה עוגנה בלשונו של סעיף 12 לכתב הסילוק, כמצוטט לעיל.

...

כבר מטעם זה, דין הבקשה להידחות.

אשר לטענת המבקש כנגד אי פסיקת הוצאות, דין הבקשה להימחק על הסף.

זאת לאור סעיף 1(7) לצו בית הדין לעבודה (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשע"ח-2017, הקובע כי לא תינתן רשות ערעור על "החלטה בעניין הטלת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין ושיעורם, למעט אם ניתנה לאחר מתן פסק הדין ואינה נבלעת בו". סוף דבר- דין הבקשה להידחות.

בדיון, טענו הצדדים את טענותיהם, וויתרו על חקירות המצהירים, ועתרו להגשת סיכומים.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים בדיון, ועיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם ובסיכומי הצדדים, עולה כי דין הבקשה להדחות, מהטעמים הבאים: מדברי ב"כ המבקשים בדיון, עולה כי תיק ההוצל"פ ניפתח לבצוע הסכם פשרה שקבל תוקף של פסק דין, ולא בגין ההסכמים המאוחרים שנכרתו בין הצדדים.

לעניין טענת הכפייה, טוענים המבקשים כי מדובר בהליך משפטי שהתנהל בין הצדדים, במסגרתו ניתן למשיבה צו מניעה זמני, והסכם הפשרה נחתם בזמן שהמבקשים היו תחת לחצים כבדים, שכן עקב הסיכסוך איימה המשיבה בעצירת המשך הבנייה, לאחר שכבר חל עיכוב זמנים בלוחות העבודה, ועל כן, בנסיבות אלה, בתוספת צו המניעה, הגיעו המבקשים למצוקה קשה, שלא יכלו להחלץ ממנה, אלא בחתימה על הסכם הפשרה ועל ההסכמים המאוחרים.

...

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים בדיון, ועיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם ובסיכומי הצדדים, עולה כי דין הבקשה להידחות, מהטעמים הבאים: מדברי ב"כ המבקשים בדיון, עולה כי תיק ההוצל"פ נפתח לביצוע הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, ולא בגין ההסכמים המאוחרים שנכרתו בין הצדדים.

אשר על כן, לאור כל הנימוקים לעיל, הבקשה נדחית בזה.

המבקשים ישלמו למשיבה הוצאות ושכ"ט עו"ד, בסך כולל של 7,500 ₪ (כולל מע"מ) וזאת בתוך 30 יום מהיום.

לגירסת המשיב הוא חתם על הסכם הפרישה נוכח סד הזמנים שאותו הציב בפניו הבנק והודעתו כי הצעתו לפרישה מוקדמת היא בבחינת "take it or leave it"; עת הבנק הבהיר לו כי המשך עבודתו אצלו אינו רצוי יותר; עת הוא נסמך על ייעוץ משפטי שקבל מההסתדרות, שלפיו הוא יהיה זכאי לתבוע את זכויותיו הנובעות מרכיב השעות הנוספות; והמלצה להוסיף "ת"ל" (תחת לחץ) ליד חתימתו בשולי העמוד המכיל את סעיף הויתור.

עוד נקבע בפסיקה כי יש לבחון אם מדובר בפשרה אותנטית או בויתור: "...בהתאם להלכה שנתגבשה במשפט העבודה עובד אינו יכול לוותר על זכות שמוקנית לו מכוח משפט העבודה המגן, לרבות במסגרת כתב ויתור (ראו חמת ארמטורות ויציקות בע"מ - ישראל נעים, פד"ע לג 260; פארן - אי.סי.אי טלקום, (7.2.11), סעיף 22(. משמע, אין בכוחו של הויתור – להבדיל מהפשרה האותנטית בה נדון להלן - להקים מחסום מפני תובענה ביחס להפרש, ככל שקיים, בין גובה הזכות המהותית על פי דין (שמקורה בהסכם קבוצי או צו הרחבה) לבין הסכום ששולם בפועל לרבות במסגרת כתב הויתור ברכיב הפרישי פנסיה. פשרה אותנטית משמעה קניית סיכון בהנתן מחלוקת משפטית או עובדתית ממשית וכנה לגבי עצם הזכאות או היקפה; ואילו, הויתור מאופיין בהיעדר מחלוקת ממשית על הזכאות והיקפה, קרי בודאות הזכאות. מקום בו המדובר בפשרה אותנטית, ובפרט כאשר ארגון העובדים צד לה, ניתן בנסיבות מתאימות ליתן לפשרה תוקף משפטי (דב"ע (ארצי) לח/3-59 סילשי - דורון, פד"ע י 32). משמעות מתן התוקף לפשרה אותנטית היא כי ההסכם שנערך מהוה מיצוי הזכות, בראי חילוקי הדיעות הממשיים ביחס לעצם הזכאות או היקפה, ואין מקום לחיוב נוסף. ואילו, ככל שיסתבר כי המדובר בויתור על זכאות שוודאותה אינה מוטלת בספק אזי אין המדובר בפשרה אותנטית, אלא בויתור על זכות מוקנית קוגנטית, וככזה הוא יהא חסר תוקף משפטי, ולא יהא בכוחו לחסום את העובד מלממש יתרת זכאותו.

כך גם ב-סע"ש (תל אביב-יפו) 5921-03-22 מאיר באסה - הבנק הבנלאומי הראשון לישראל בע"מ (19.9.22), פסק דין חלוט שלא הוגש עליו ערעור, שם נקבע: "כבר עתה נבהיר כי הסכם הפרישה, הכולל סעיף ויתור, עשוי מקשה אחת ואם לטענת התובע, הוא נחתם תחת כפייה, עושק ומחאה, ואין לו תוקף ונפקות – משתמע מכך כי יש לבטל אותו. חרף זאת, התובע לא עתר לביטול הסכם הפרישה, ובתגובתו אף הבהיר מפורשות שאין הוא עותר לביטולו (ס' 29 לתגובתו). טענותיו אלה של התובע הן תרתי דסתרי ואינן יכולות לדור בכפיפה אחת. לכן, משאין התובע עותר לביטול הסכם הפשרה עולה כי גם לשיטתו הסכם זה בתוקף, חרף כל טענותיו". במקרה דנן, המשיב קיבל סכומים שהם מעבר לחובה שבדין (מעבר לזכויות קוגנטיות), ולכן זכויותיו לא קופחו.

המשיב העיד לראשונה בחקירתו הנגדית כי מר סופר איים עליו, צעק עליו ואמר לו את הדברים: "אם אתה לא תחתום אתה לא תפרוש" (עמ' 15 ש' 27-30 לפרוטוקול הדיון).

...

דין יתר טענות המשיב להידחות.

לסיכום הבקשה לסילוק על הסף של התביעה בשל מניעות וויתור מתקבלת.

דין התביעה להידחות.