תוקף חתימה חוזית על מסמך ללא הבנת המשמעויות המשפטיות

ציון לא מסר גרסה ברורה ומפורטת ביחס לארוע מיום 20.07.20 ונסיבות החתימה על מכתב ההוצאה לחל"ת. העד לא הכחיש שניהל דין ודברים עם התובע ו"היתרגז" עליו עקב אי טיפולו בעיניין המעיל אולם הוא לא הסביר מה קרה לאחר מכן ומדוע הוא חתם על מיסמך שהוכן בכתב ידו של התובע ומה הוא חשב באותה העת שכתוב במסמך זה. הדבר מעורר תהייה בפרט מקום שלעמדת הנתבעת ציון נהג לחתום על המחאות וחשבוניות בלבד ועל כן לא ברור מדוע הוא בחר לחתום על מיסמך אשר צורתו ותוכנו שונים באופן הניכר אף לאדם שאינו יודע קרוא וכתוב ומבלי לשאול את התובע על כך. על אף שציון העיד כי הוא אינו יודע מהי המשמעות של חל"ת, הרי שעדותו לא הותירה בנו רושם מהימן.

מאחר שלא עלה בידי הנתבעת להוכיח כי ציון היה נטול סמכות ניהולית בנתבעת לרבות ביחס לפיטורי התובע וכן מאחר שהתקשינו ליתן אמון בעדותו של ציון לפיה הוא לא ידע כלל על מה הוא חותם, הרי שאין בידנו לקבל את טענת הנתבעת לפיה אין ליתן למכתב הוצאה לחל"ת תוקף שכן לא הוכח שציון הוחתם על מיסמך זה במירמה.

ככל שציון לא ידע על מה הוא חותם כטענתו, הרי שהיה עליו לידרוש מהתובע כי יקריא לו את המסמך טרם החתימה או לסרב לחתום על מיסמך זה. משלא עשה כן ומשלא שוכנענו כי המדובר היה בגורם שאין לו כל אחריות ניהולית כטענת הנתבעת, עליה לשאת בתוצאות המשפטיות הנובעות מפעולה זו. משזו מסקנתנו, אנו קובעים כי יש לראות במכתב הוצאה לחל"ת כמכתב פיטורים ומשכך, התובע זכאי לפצויי פיטורים.

התובע לא נתן כל מענה לשאלה מדוע הוא בחר דוקא בנוסח זה וניכר מעדותו בפנינו כי הוא ידע והבין כי משמעותו המשפטית היא פיטוריו ולא הוצאתו לחל"ת לתקופה מוגבלת (פרוטוקול 01.02.23, עמ' 10 ש' 6 – 7).

לטעמנו, נסיבות המקרה שלפנינו בהן קבענו כי נוסחו של מכתב ההוצאה לחל"ת כמוהו כפיטורים ובהיתחשב בכך שהתובע הוא שאמון היה על הנוסח ונטל חלק פעיל באופן סיום יחסי העבודה, אינן מצדיקות פסיקת מלוא תקופת ההודעה המוקדמת ההסכמית.

בע"ע (ארצי) 154/10 קלרה שניידר נ' ניצנים אבטחה בע"מ (03.05.11) נפסק, כי תכליתה של מתן הודעה לעובד היא ליידע את העובד על כל תנאי עבודתו, לייתר אי הבנות או סימני שאלה ביחס לתנאי העבודה ולמנוע מחלוקות משפטיות לגבי תנאי העבודה המוסכמים.

...

לפיכך, אין בידינו לקבל את טענת הקיזוז והיא נדחית.

בשולי הדברים נציין כי הנתבעת העלתה בתצהיריה ובסיכומיה טענות שונות על התרשלות התובע בתפקידו ועל נזקים שונים שנגרמו לה בשל כך. מעבר לכך שכתבי הטענות תוחמים את המסגרת הדיונית, הרי שלא שוכנענו כי הנתבעת עמדה בנטל ההוכחה הנדרש לצורך קיזוז ולפיכך אנו דוחים את כלל טענותיה.

סוף דבר הנתבעת תשלם לתובע, בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין לידיה את הסכומים הבאים: פיצויי פיטורים – סך 7,879 ₪; תמורת הודעה מוקדמת – סך 8,846 ₪; הפקדות לתגמולים – סך 7,753 ₪; פדיון חופשה – סך 2,214 ₪; שכר חודש 7/2020 – סך 5,988 ₪; דמי הבראה – סך 1,658 ₪; כלל הסכומים יישאו הפרשי ריבית והצמדה כדין מיום 10.08.20 ועד לתשלום בפועל.

בעיניין זה, נפלה הפטריארכיה בסיכומי לכלל טעות ויש לדוק פורתא, ואסביר- אקט החתימה, במובנו הטכני, עשוי ללמד על גמירות דעת הצדדים לשכלול ההסכם, אולם, ולהלכה, אינו אלא ביטוי ראייתי לגמירות הדעת, אשר ממילא ולפי הפסיקה ניתן לגבשה גם בדרכים חלופיות, לשון אחר: חתימת הצדדים על הסכם איננה תנאי בלתו אין להקניית תוקף משפטי מחייב להסכם.

הפטריארך העיד לפניי שלא הבין את משמעותה המשפטית של התחייבות בעל-פה בשיטת המשפט בישראל, מבחינתו כל שרצה לכונן מערכת יחסים טובה עם מדינת-ישראל ובניהול המשא-ומתן ונוכחותו בטקס החגיגי, ביקש להרויח זמן ללא שהתכוון בדעתו להיתקשר בהסכם הפשרה ולשלם טובין ושקלים לצורכי פשרה ובקשר לעיסקת המקרקעין (עמ' 254 לפרוטוקול מיום 11.9.2019).

בהקשר זה ונוכח טענת הפטריארכיה בסיכומי לפגישה נוספת בסוף חודש יולי 2008, בגדרה העלתה בקשה לשינויים מהותיים להסכם, קיומה של הפגישה אכן עולה מגירסתו של דובדבני בתצהירו (סעיף 24), אולם, ובשל שכבר נוסח הסכם הפשרה סוכם באופן סופי ומוחלט והבשילו התנאים לחתימתו, ולהתרשמותי מעדויות הצדדים וממהלכו של המשא-ומתן ביניהם, ובמצב המשפטי הקיים, עסקינן בהצעה חדשה שלא בוצע לה קיבול ויש לקבוע כי הסכם הפשרה בנוסח המוסכם מיום 15.4.2008 הוא המסמך הקובע למתן תוקף משפטי.

משכך, בפסק-דינו בתביעת הפטריארכיה, אשר כל קביעותיו כאמור חלות גם בהליך זה המהוה פיצול של התובענה, קבעתי כי דרישתה המוקדמת של התובעת לחתימת כתב-ידו של הפטריארך על מיסמכי העסקה, מהוה תנאי מתלה, ושמאין חולק, כי זה לא היתקיים (נוכח זיוף החתימה), בטל ההסכם, ועומדת לתובעת, מכוחו של סעיף 8 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א- 1970 (להלן- חוק החוזים (תרופות)), הזכות להשבת התמורה החוזית.

...

על-יסוד הרשעתו בסיוע למעשי המרמה והגזל, מכוח סעיף 42א(א) לפקודת הנזיקין, כאמור, וקביעותיי בפסק-הדין בתביעת הפטריארכיה, בין היתר ולרבות, בעניינו של מורגנשטרן ומעורבותו במרמה; כל זאת, בהיעדר סיכומים מטעמו, ונוכח התוצאה אליה הגענו בעניינו של רבינוביץ', אשר הגנתם בכתבי-הטענות אחת הן, ללא שמורגנשטרן נטל חלק פעיל בניהול הגנתו, בבחינת נוכח-נפקד, וממילא ללא שהעיד- מכל אלו, שוכנעתי כי התובעת הרימה את הנטל המוטל על שכמה להוכיח את אחריותו כמסייע לביצוע עוולות התרמית והגזל שביצע רבינוביץ', ואת היותו חלק אינטגרלי ומשמעותי בשרשרת האירועים שהובילה לגזילת סכום בסך של 4,500,000$ ומקובלים עליי בעניין זה סיכומי התביעה ונימוקיה.

לאור האמור לעיל, ובהתאם לשיקול-דעתו של בית-המשפט בחלוקת האחריות בין המשתתפים לפי סעיף 84 לפקודת הנזיקין, ולאחר ששקלתי את טענותיו של רבינוביץ' בסוגיה זו בסיכומיו, שוכנעתי לחייב אותו בהשבת מלוא סכום התמורה החוזית ונזקיה של התובעת כתוצאה ממעשה המרמה והפרת ההסכם שביצע בקשר לעסקת המקרקעין, ובסך של 20,000,000$.

סיכום לאור האמור לעיל, הנני דוחה את תביעת הימנותא נגד נתבעים 2, 10-11, 13-14, 15, 16, 17, 25 ומקבל, במלואה, את התביעה נגד הפטריארכיה (נתבעת 24), רבינוביץ' (נתבע 1), חברת כריסטיאן לנד (נתבעת 4) ומורגנשטרן (נתבע 23), ומורה כדלקמן: על הפטריארכיה, נתבעת 24, לשלם לתובעת סך של 13,000,000$ לפי שער החליפין למטבע ישראלי ביום מתן פסק-הדין, תוך 60 יום, וממועד זה בתוספת ריבית והצמדה כדין עד ליום התשלום בפועל.

חתימת אדם על מיסמך מהוה ביטוי חד-משמעי של הסכמה לתוכן המסמך ומבחינה חוזית החתימה מסמלת את גמירת הדעת: "חתימתו של צד על גבי חוזה כתוב מהוה ראיה חזקה (אולי מכל ראיה אחרת) לגמירת דעתו" [ע"א 629/86 בוטקובסקי בע"מ נ' גת פ"ד מד(1) 57, 70 (1989)].

הינה כי כן, משנחתם מיסמך על ידי אדם בר דעת ובוגר, וניתנה לו שהות לבחון את המסמך ולהיוועץ ואין כל סימן להפעלת לחץ על החותם, לא בנקל תישמע הטענה כי החותם לא הבין את תוכנו של המסמך עליו הוא חתם [השוו: ע"א 325/88 טוויל נ' בית מנוחה לזקנים בני-ברק, פ"ד מד(1), 341, 349 (1990); ת"א (חי') 865/92 אלפא צפון נ' אלטשולר חברה לבניין, (פורסם בנבו, 23.1.96)].

בית המשפט דחה טענת "לא נעשה דבר" באומרו: "בעניינינו לא נימנע מן האשה לקרוא את שטרי המשכנתה. האשה היא בוגרת בית-ספר תיכון בישראל, ואף העידה על עצמה כי היא מודעת למשמעות חתימה על מיסמך משפטי. הסברה לכך שלא קראה את המסמך שאותו הגיש לה בעלה לחתימה, שדי היה בהעפת-עין כדי לעמוד על תוכנו, מלמד על אחד מישניים: כי חתמה מתוך אמון בבעלה ונכונות לחתום על כל מיסמך לפי שיקול-דעתו, או שנהגה ברשלנות. שתי האפשרויות שוללות טענת אפסות". העולה מהאמור הוא שחזקה זו אינה יכולה להיסתר על בסיס טענות סתמיות לפיהן החתימה עוה"ד את התובעת "על הסכם מוכן, לא הוסברו לתובעת ההליך ולא האפשרויות השונות העמדות בפניה" (סעיף 46 לסיכומים).

עם זאת, על אף היותה זכות אישית זכות זו הנה עבירה בכפוף לתנאי ההסכם שבין מעניק הזכות למקבל, אלא אם נשללה העבירות מראש בהסכם זה. יוצא מכך - בר רשות רשאי לעשות דיספוזיציה בזכותו אך ורק בכפוף להסכמת הצדדים בעת יצירת הרישיון, ומילוי מיגבלות אלה הנו תנאי לתוקף ההעברה [ע"א 103/89 אזולאי נ' אזולאי, פ"ד מה(1) 477 (1991), סעיף 5 לפסק דינו של כב' השופט שמגר; ע"א 1662/99 חיים נ' חיים, פ"ד נו(6) 295 (2002), סעיפים 17-18 לפסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה; ע"א 2836/90 בצר נ' צילביץ, פ"ד מו(5) 184 (1992), סעיפים 5-6 לפסק דינו של כב' השופט גולדברג) (ולהלן: פרשת בצר").

...

בנוגע לבחינת גמירת הדעת בהסכמי מתנה נקבע: "כאשר דנים אנו בעיסקת מתנה, המבחן האובייקטיבי-חיצוני אינו מאבד מתקפותו, אולם עלינו להביא בחשבון כי ההגנה על אינטרס ההסתמכות של מקבל המתנה פוחתת בעומדה אל מול הצורך לתת ביטוי לרצונו של נותן המתנה... נוכח אופייה של העיסקה החד-צדדית של מתנה, ישנה ציפייה סבירה שמקבל המתנה יעמוד על כוונותיו של המעניק ויוודא כי הגילוי החיצוני של רצונו משקף נאמנה את כוונתו הסובייקטיבית. והיה כי יתגלה פער בין כוונתו הסובייקטיבית למצג האובייקטיבי של המעניק יהיה זה מוצדק להגן על אינטרס ההסתמכות של מקבל המתנה רק כאשר המצג האובייקטיבי של כוונת המעניק הוא ברור וחד-משמעי. אכן, הבטחת ציפיותיו של מקבל המתנה הינה אינטרס ראוי להגנה, ומקובלת עליי ההלכה המושרשת כי את גמירת-הדעת יש להסיק, גם בחוזה מתנה, על סמך גילויה החיצוני של כוונת המתקשר. אלא שבחוזה מתנה יש להכיר בציפיותיו של מקבל המתנה כלגיטימיות רק כאשר הנסיבות והתנהגות הצדדים מצביעות בצורה ברורה וחד-משמעית על כוונתו של המעניק להתקשר בחוזה". [ע"א 3601/96 בראשי נ' עיזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, פ"ד נב(2) 582, 597 (1998)].

מסקנה זו עולה בבירור מטענות התובעת בעצמה "כיום מאחר ובתה .. מתגרשת "מהנתבע", ברור לתובעת, כי יש לעצור את הליך הפרצלציה, והענקת המתנה "לנתבע"" (סעיף 27.4 לכתב התביעה).

סיכומו של דבר הוא שנדחית תביעת התובעת לביטול הסכם המתנה.

ראשית, חתימת אדם על מיסמך מהוה ביטוי חד-משמעי של הסכמה לתוכן המסמך ומבחינה חוזית החתימה מסמלת את גמירת הדעת: "חתימתו של צד על גבי חוזה כתוב מהוה ראיה חזקה (אולי מכל ראיה אחרת) לגמירת דעתו" [ע"א 629/86 בוטקובסקי בע"מ נ' גת פ"ד מד(1) 57, 70 (1989)].

צד שטעה או הוטעה לגבי תוכן החוזה, משמעות חתימתו, מהות החוזה או תוצאותיו המשפטיות "רשאי לבטל את החוזה" כאמור בסעיפים 14(א) (טעות) ו- 15 (הטעה) לחוק החוזים.

שהרי, גם חוזה שנפל בו פגם אינו מתבטל מאליו [ע"ר 92/89 עובדיה נ' סיבהי, פ"ד מה(5) 113, 119], אלא נידרשת פעולה של הנפגע לשם ביטול החוזה, וכל עוד אין הנפגע מביע כוונה ורצון לבטלו החוזה נשאר על מכונו ועומד בתוקפו [ע"א 294/92 דרוק נ' אליסיאן, פ"ד מז(1) 540, 549].

כמפורט לעיל, משנחתם מיסמך על ידי אדם בר דעת ובוגר לא בנקל תישמע הטענה כי החותם לא הבין את תוכנו של המסמך עליו הוא חתם והוא נושא באחריות לחתימתו.

השתכנעתי שהתובעת חתמה על ההסכם ועל המסמכים הנלווים לו מתוך הבנה מלאה של תוכנם ושל משמעותם וכי באותה נקודת זמן הם גם שיקפו את רצונה ולא הוכח קיומה של עילה חוזית לביטולו.

...

לטענת הנתבע יש לדחות את התביעה בהעדר עילה משפטית או עובדתית לביטול ההסכם המבטא את רצון התובעים להעניק לו את זכויותיהם בנכס לאחר שיקול דעת ומחשבה, תוך הבנה מלאה של הוראות ההסכם, ומבלי שנפל כל פגם ברצונם.

עו"ד א' שערך את ההסכם העיד מפורשות שהתובעים ידעו בדיוק מה היקף המתנה שהם מעניקים לנתבע ובזמן אמת הוא השתכנע שהם עושים כן מתוך רצון חופשי וללא לחץ וכפייה, ובית המשפט מצא את עדותו מהימנה.

סוף דבר הוא שלא עלה בידי התובעת להוכיח במאזן ההסתברויות הנדרש במשפט האזרחי שנפל פגם ברצונה או בקיומה של הסכמה אחרת זולת זו שבאה לידי ביטוי בהסכם.

אשר על כן התביעה נדחית.

עיון בסעיף 6 לכתב המחאת הזכויות מלמד כי על פני הדברים ניתנה לינון בגדר ההרשאה גם הרשאה לחתום על הסכם יתרת החוב עם התובע שכן ההרשאה קובעת כי "[..] בני ינון... רשאי לתת הוראותיו במקומי לעו"ד עו"ד הוכהאוזר ולבקש ממנו כל בקשה בשמי ובמקומי וכן לחתום על כל מיסמך ו/או התחייבות שיתבקש לעשות... [ההדגשות אינן במקור]. בנסיבות אלה נקודת המוצא לדיון היא, כי הסכם יתרת החוב נחתם בין התובע לינון כשלוח של הנתבע על פי הרשאה תקפה.

להשלמת הדיון אציין כי ביום 3.6.2019 התייצב הנתבע בפני הנוטריון, זהותו אומתה על ידי הנוטריון אשר ציין : "שוכנעתי כי הניצב הבין הבנה מלאה את משמעות הפעולה וחתם מרצונו החופשי על המסמך המצורף והמסומן באות א'". לעניין זה נקבע בפסיקה כי "... העיקר הוא בבירור מצד הנוטריון כי החותם מבין את מעשיו ומודע לתוצאותיהם... מותר הנוטריון מעורך הדין הוא בתהליך היתחקות אחר מופעיה החיצוניים של הבעת הרצון מצד החותם כאשר האחרון נחזה להיות מצויד בידע אודות מהות הפעולה שהוא מבקש לעשות ועל תוצאותיה. ההנחה היא כי ההקפדה והדקדוק בכל אחד מהשלבים (של מעשי האימות –ד.ס.) יצמצמו את החשש שמא החותם אינו מודע למעשיו" ( ת"א (מח', ת"א) 14380-10-10 מיטרי נ' עו"ד דוברונסקי (5.1.2014)).

ייפוי כוח או כתב המחאת זכויות אשר נחתם בפני נוטריון נהנה מחזקת תקינות כקבוע בסעיף 19 לחוק הנוטריונים לפיו "אישורו של נוטריון לפי חוק זה והתקנות על פיו, יהיה ראיה מספקת בהליך משפטי ללא צורך בראיה נוספת לדברי הנוטריון ולמעשיו ולדברי אחרים ולמעשיהם שאמרו או עשו לפניו, הכל כאמור באישור". נובע מכך, כי אישור הנוטריון שהוצג בהליך זה מהוה ראיה שלא נסתרה לכך שהנתבע הבין את המשמעות המשפטית של כתב המחאת הזכויות וחתימתו עליו וחתם על כתב המחאת הזכויות מרצונו החופשי.

פגמים ברצון המתקשר להכנס להתקשרות חוזית מחייבת על בסיס טענות לעושק, כפיה, הטעה ועוד, אינם מאיינים תוקפו של הסכם שנכרת אגב פגמים ברצון המתבקשים אלא רק מעמידים לנפגע מההתקשרות עילה לביטול "ועד אז החוזה שריר וקיים" (גבריאלה שלו, אפי צמח, דיני חוזים, 447 (2019)).

...

התוצאה לאור האמור התביעה מתקבלת.

אני דוחה את בקשת התובע להתיר לו לפצל את סעדיו שכן מתן פסק דין הצהרתי אינו מונע הגשת תובענה מאוחרת יותר למתן פסק דין אופרטיבי ללא צורך בקבלת היתר לפיצול סעדים ( ראו: יששכר רוזן צבי, הרפורמה בסדר הדין האזרחי: מורה נבוכים, 205-6 (2023)).

אני מחייב את הנתבע לשאת בהוצאות התובע בהליך בסך 10,000 ₪.