תוקף ונפקות הסכם העברת הזכויות בדירה במסגרת הסכם גירושין

בתאריך 10.4.11 הגישו הצדדים לבית הדין הרבני בקשה נוספת לתיקון הסכם הגירושין המקורי, ובמסגרתה הוסף סעיף חדש, לפיו ביקש גרגורי להעביר את חלקו בדירה לנתבעת, כך שמלוא הזכויות בדירה יועברו לבעלותה הבלעדית של הנתבעת.

בסיכומיו, הוסיף התובע וטען כי אין נפקות לסעיף 33 לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב) התשל"ב-1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר"), אשר חל על מי שזכויותיו רשומות בלישכת רישום המקרקעין ולא אחרת, ולהבדיל מרישום זכויות בחברה משכנת, מה גם שיש לפרשו בצמצום.

זכויותיו של גרגורי בדירה הועברו אל הנתבעת בהסכם הגירושין, לו ניתן תוקף של פסק דין ע"י ביה"ד הרבני.

...

משהגעתי לכלל מסקנה שהנתבעת אינה מחזיקה בנכס כדיירת מוגנת, אין לומר כי מדובר בנכס תפוס.

סוף דבר: אני מורה על פירוק השיתוף בדירה על דרך מכירתה בהוצאה לפועל.

לאור התוצאה אליה הגעתי, הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט בסך 5,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ (כולל מע"מ).

בעתירה נטען, כי ביה"ד הגדול שגה בקובעו כי תוקפו של הסכם הגירושין מותנה בהשלמת הגירושין, שכן "בגוף ההסכם לא נרשם כי עניין זה הינו תנאי מתלה אשר יש בו כדי להביא לביטול ההסכם". לדברי העותרת, קביעה זו של ביה"ד הגדול נסמכה על פרשנות שגויה למונח "אגב גירושין", שבו השתמשו הצדדים במסגרת ההסכם.

בהקשר זה נטען, כי "הסכם גירושין כרוך בהסכמה להתגרש וברגע שבטלה ההסכמה להתגרש הרי שממילא בטל ההסכם". לפיכך הדגיש המשיב, כי משחזר בו מהסכמתו להתגרש, "הסכם הגירושין בטל ועבר מן העולם". בהחלטתי מיום 15.8.2019, התבקשה תגובה מטעם הייעוץ המשפטי לבתי הדין הרבניים, תוך הנחיה "להיתמקד בשאלה מהו מעמדו של הסכם הגירושין שנחתם בין הצדדים: האם ההסכם 'בטל ועבר מן העולם', כנטען בתגובת המשיב 2; האם ההסכם עומד בתוקפו 'ואין נפקות לגירושי הצדדים בהקשר לתניות הממוניות שסוכמו ביניהם', כנטען בעתירה; או שמא ההסכם טרם ניכנס לתוקפו, אולם הוא בר תוקף, ויחול במצב שבו יושלם מעשה הגירושין ויינתן גט". בהתאם להחלטה ולארכות שניתנו, ביום 19.9.2019 הגיש היועץ המשפטי לשיפוט הרבני את תגובתו, ובגדרה עידכן כי ביום 18.9.2019, ניתנה על-ידי ביה"ד הגדול החלטת הבהרה לעניין זה. בפתח החלטתו ציין ביה"ד הגדול, כי הוא "רואה במסמך זה של 'הסכם גירושין' הסכם בעל מעמד משפטי [...] וודאי שאין לראות בהסכם הגירושין שקבל תוקף פסק דין 'מיסמך פרוץ' בדרגה של 'הצעה' בלבד המאפשרת לכל צד לחזור בו מכל הנאמר בהסכם ככל שיעלה על רוחו". אשר לתחולת ההסכם קבע ביה"ד הגדול, בהתייחס להתליית ההסכם במתן גט, כי אין קטגוריה אחת שבאמצעותה ניתן לאפיין את ההסכם כמכלול, אלא "ישנם חלקים העומדים על רגליהם ואינם תלויים בגירושין, ומהם לא יוכל שום צד לחזור גם לא יבוצעו הגירושין, ולעומתם ישנם חלקים שללא ביצוע הגירושין לא יחולו כלל וממילא יוכל כל צד לחזור בו מהם". ביה"ד ניתח את סעיפי ההסכם, נתן דעתו על נסיבות כריתתם, ולבסוף הגיע למסקנה, כי בעיניין דנן – סידור הגט בין הצדדים הוא תנאי מתלה להתחייבויותיו של המשיב באשר להעברת זכויותיו בדירת המגורים.

...

המשיב טען בתגובתו המקדמית, כי דין העתירה להידחות על הסף, בהעדר עילה להתערבות בפסק הדין של ביה"ד הגדול.

בהקשר זה נטען, כי "הסכם גירושין כרוך בהסכמה להתגרש וברגע שבטלה ההסכמה להתגרש הרי שממילא בטל ההסכם". לפיכך הדגיש המשיב, כי משחזר בו מהסכמתו להתגרש, "הסכם הגירושין בטל ועבר מן העולם". בהחלטתי מיום 15.8.2019, התבקשה תגובה מטעם הייעוץ המשפטי לבתי הדין הרבניים, תוך הנחיה "להתמקד בשאלה מהו מעמדו של הסכם הגירושין שנחתם בין הצדדים: האם ההסכם 'בטל ועבר מן העולם', כנטען בתגובת המשיב 2; האם ההסכם עומד בתוקפו 'ואין נפקות לגירושי הצדדים בהקשר לתניות הממוניות שסוכמו ביניהם', כנטען בעתירה; או שמא ההסכם טרם נכנס לתוקפו, אולם הוא בר תוקף, ויחול במצב שבו יושלם מעשה הגירושין ויינתן גט". בהתאם להחלטה ולארכות שניתנו, ביום 19.9.2019 הגיש היועץ המשפטי לשיפוט הרבני את תגובתו, ובגדרה עדכן כי ביום 18.9.2019, ניתנה על-ידי ביה"ד הגדול החלטת הבהרה לעניין זה. בפתח החלטתו ציין ביה"ד הגדול, כי הוא "רואה במסמך זה של 'הסכם גירושין' הסכם בעל מעמד משפטי [...] וודאי שאין לראות בהסכם הגירושין שקיבל תוקף פסק דין 'מסמך פרוץ' בדרגה של 'הצעה' בלבד המאפשרת לכל צד לחזור בו מכל הנאמר בהסכם ככל שיעלה על רוחו". אשר לתחולת ההסכם קבע ביה"ד הגדול, בהתייחס להתליית ההסכם במתן גט, כי אין קטגוריה אחת שבאמצעותה ניתן לאפיין את ההסכם כמכלול, אלא "ישנם חלקים העומדים על רגליהם ואינם תלויים בגירושין, ומהם לא יוכל שום צד לחזור גם לא יבוצעו הגירושין, ולעומתם ישנם חלקים שללא ביצוע הגירושין לא יחולו כלל וממילא יוכל כל צד לחזור בו מהם". ביה"ד ניתח את סעיפי ההסכם, נתן דעתו על נסיבות כריתתם, ולבסוף הגיע למסקנה, כי בעניין דנן – סידור הגט בין הצדדים הוא תנאי מתלה להתחייבויותיו של המשיב באשר להעברת זכויותיו בדירת המגורים.

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בכתבי הטענות של הצדדים מזה ומזה, בפסק הדין של ביה"ד הגדול ובהחלטת ההבהרה מיום 18.9.2019, באתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף.

בהתחשב בכך, לא שוכנעתי כי קיימת עילה להתערבותנו בנדון דידן.

אשר על כן, העתירה נדחית.

בקשת הנאמן בבקשה שבכותרת, טוען הנאמן כי מנתונים חדשים שנתקבלו אצלו לאחר אישור תכנית הפירעון, עולה כי לחייב מחצית מהזכויות הרשומות בנכס כאשר בחקירתו מסר החייב לנאמן כי זכויותיו בנכס, שהנו דירת המגורים המשותפת שלו ושל גרושתו (להלן-"המשיבה" או "הגרושה"), הועברו לגרושה במסגרת הסכם הגירושין וכי באותו מועד לא רבצו חובות על כתפיו.

בהחלטתי מיום 10.5.17 הוריתי לנאמן להבהיר האם הוא חולק על תוקפו של הסכם הגירושין שבו וויתר החייב על זכויותיו בדירה, או שכל טענתו מתבססת על העובדה שלא הושלמה העברת הזכויות בנכס על שם גרושתו של החייב.

לעניין זה, אין כל נפקות לרישום העיקול במירשם המקרקעין.

...

האם במתנה עסקינן? אשר לטענת הנאמן להחלת הוראות חוק המתנה על המקרה שלפנינו והחרגת המקרה מ"הלכת אהרונוב" לאור סעיף 5(ב) לחוק המתנה ותוך יישום ההלכה שנקבעה ב"עניין לאניאדו" –אקבע כי גם טענה זו דינה להידחות משני טעמים עיקריים: האחד, איני סבור כי מדובר ב"עסקת מתנה" במובן סעיף 1(א) לחוק המתנה, שכן מעיון בהסכם הגירושין שבמסגרתו כאמור התחייב החייב להעביר למשיבה את זכויותיו בנכס, הגם שלא נקבעה תמורה ספציפית לזכויות החייב בנכס, ניתן ללמוד כי אין מדובר בהתחייבות חד-צדדית שבה ניתנה מתנה ללא תמורה, אלא בהסכם אשר מטיל על שני הצדדים (החייב והמשיבה) חובות וזכויות שחלקן ממוניות וחלקן לא ממוניות.

יותר מכך מטענות המשיבה והחייב שלא נסתרו על ידי הנאמן , עולה כי החייב לא עמד בהתחייבותו על פי הסכם הגירושין ולא שילם את תשלומי המשכנתא, דבר שהוביל לנקיטת הליכי הוצל"פ גם כנגד המשיבה , והמשיבה נדרשה לשאת בפועל בתשלומי המשכנתא ובתשלומים שנדרשו לצורך סגירת תיק ההוצל"פ. לפיכך ונוכח התחייבויותיה של המשיבה והתשלומים ששולמו על ידה, אין בידי לקבוע כי לא ניתנה "תמורה בת –ערך" בעד העברת הזכויות של החייב בנכס למשיבה.

סיכומו של דבר, אני מורה על דחיית הבקשה והשארת תכנית הפרעון כפי שנקבעה בפסק הדין מיום 5.3.17 על כנה והואיל ואני סבור כי הגשת הבקשה על ידי הנאמן , הייתה במסגרת תפקידו , ובהתאם לנדרש מהנאמן , אינני עושה צו להוצאות.

רקע המבקשת מבקשת להצהיר שדירה הנמצאת ברח' הירמוך 8 דירה 42 אשדוד, הידועה כגוש 2192 חלקה 106 תת חלקה 42 (להלן: "הדירה"), הנה בבעלותה, יש לרשמה במלואה על שמה בלישכת רישום המקרקעין וכי אין נפקות לעיקול שהוטל על ידי משיבה 1 (להלן: "תנובה") על זכויותיו של משיב 2 (להלן: "נאור") בדירה.

במסגרת הסכם גירושין אשר נחתם בין המבקש לנאור ביום 17.12.15, אשר אושר על ידי בית הדין הרבני באותו מועד (לאחר שהסכם קודם ביניהם אושר על ידי בית משפט לעינייני מישפחה), התחייב נאור להעביר את זכויותיו בדירה למבקשת.

עיקר טענות הצדדים טענות המבקשת ביום 17.12.15 נתן בית הדין הרבני תוקף של פסק דין (להלן: "פס"ד הרבני") לנספח להסכם הגירושין בין המבקשת לנאור, מיום 17.12.15 (להלן: "הנספח להסכם הגירושין"), בו ויתר נאור על זכויותיו בדירה לטובת המבקשת, כנגד ויתור המבקשת על מזונות בנותיהם שהיה על נאור לשלם.

...

המחלוקת כפי שהוגדרה על ידי בית המשפט העליון הייתה: "מכל האמור לעיל עולה כי במועד בו התחייב ברוקס להעביר למערערת את חלקו בבית המשותף ... הרי שצו העיקול הזמני לא היה רשום במרשם המקרקעין. ... ואולם השאלה הניצבת בפנינו היא אחרת: את מי יש להעדיף בתחרות בין זכותו של בעל התחייבות לקבלת מקרקעין, שלזכותו הערת אזהרה, לבין זכותו של מעקל לא רשום, שהעיקול הזמני שניתן לו קדם בזמן.". בית המשפט העליון דחה את הערעור וקבע כי הערת האזהרה לטובת המערערת כפופה לעיקול בשל העובדות שהוכחו במקרה הספציפי ואינן רלוונטיות לעניינו.

התוצאה אני דוחה את התובענה.

המבקשת תשלם את הוצאות תנובה בסכום של 7,500 ₪.

יצוין כי בשנת 2015 התגרשו הוריו של המבקש ובמסגרת הסכם הגירושין, שבית הדין הרבני האיזורי בתל אביב-יפו נתן לו תוקף של פסק-דין ביום 28.10.2015, האב הצהיר כי אין לו כל דרישות או טענות הקשורות לדירה (ועל כן הוא אינו צד להליך דנן).

העברת הזכויות בדירה למבקש הסתיימה ברשום.

ביום 18.8.2016 המבקש והמשיב 1 (להלן: המשיב) כרתו הסכם למכירת זכויותיו של המבקש בדירה למשיב תמורת סך של 1,000,000 שקלים (להלן: הסכם המכר).

ניתן אף להעיר כי מרבית טענותיהם של המבקשים בבקשת רשות העירעור היו זהות לחלוטין לטענות שהועלו במסגרת העירעור שהוגש על ידם לבית המשפט המחוזי, מבלי שהם נדרשו לנפקות של שינוי הנסיבות שחל מאז (דהיינו, פינוי הדירה).

...

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובנספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות בהתאם לתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אף מבלי להידרש לתשובה.

סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית.