ככל שרבים השיקולים להכריע שההסכם מוגדר כהסכם ממון – כן יגדל הצורך למצוא צידוקים למתן תוקף להסכם למרות שלא אושר, אמנם, כפי שנראה להלן, ישנם שיקולים חשובים אחרים להכרעה בשאלה זו.
בפרשת גמליאל (בג"ץ 10605/02, גמליאל נ' בית-הדין הרבני הגדול) פסק ביהמ"ש העליון כי יש להכיר בהסכם שלא אושר בנסיבות בהן הוא מוציא נכס מסויים ממעגל איזון המשאבים.
...
לעומת זאת, בנסיבות המקרה שלפנינו ורף גמירות הדעת כפי שבני הזוג עצמם קבעוהו, מביאים למסקנה שמצופה היה מבני הזוג להביא את ההסכם השני לאישור, וזה לא נעשה.
סוף דבר, בנסיבות אלה, ומשאמר בית המשפט:
.
..לכאורה זכתה לנצחון - כדעת הרוב - הגישה המכשילה את זכותו של בן-זוג שנישא לאחר 1974להסתמך על חזקת-השיתוף, אולם לאחר העיון דומה שאין לקבל מסקנה נמהרת זו. כמה טעמים לדבר: ראשית, השופטת שטרסברג-כהן, אשר גרסה שלא ניתן לשלב את חזקת-השיתוף בחוק יחסי ממון, סברה בכל-זאת כי הדין הכללי שלפיו יש לזהות את הזכויות בנכסי הצדדים '.
לצורך כך יש לבחון את ההתנהלות הכללית של הצדדים אם יש בה כוונת שיתוף או לא.
אחרי שהגענו למסקנה שמתקיימת כוונת שיתוף כללית בין הצדדים, או אז אנו ניגשים לשלב הבא הוא תנאי הסף השני: כוונת שיתוף בנכס ספציפי.
בשלב מסוים בשנת 2012 החלטנו שנעשה כמו רכישה רעיונית, מה שיש לי ב[מ] עשינו קיזוז כלשהו מה שהוא השקיע ב[ב], ואמרנו כל אחד רשום על שמו דירה, ומאז זה ככה היה, כדי לחסוך לעצמנו קיזוזים, את מעלות.
