תוקף הסכם ממון לידועים בציבור

מאוחר יותר ברע"א 6854/00 (היועץ המשפטי לממשלה נ' זמר, פ"ד נז(5) 491 (2003)), ביקש היועץ המשפטי לממשלה לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, תל אביב יפו בע"מ 1002/00, אשר קבע בעירעור שבא לפניו כי בשונה מבני זוג נשואים אשר חייבים את אישורו של בית המשפט או בית הדין כדי לתת תוקף להסכם הממון שביניהם, ידועים בציבור – אף שאינם חייבים – רשאים הם אם ירצו בכך לבקש מבית המשפט לעינייני מישפחה לאשר את ההסכם וכן לתת לו תוקף פסק דין.

...

התוצאה היא כי ההסכם שאישורו נתבקש על ידי בית המשפט לענייני משפחה, אינו הסכם ממון במובן החוק הנזכר.

מדינת ישראל בתי הדין הרבניים תיק 1152768/7 בבית הדין הרבני הגדול ירושלים לפני כבוד הדיינים: הרב אברהם שינדלר, הרב מימון נהרי, הרב ציון לוז־אילוז המערערת: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד מאיר יצחק וינד) המשיב: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד אברהם הופרט) הנידון: פסיקה בחלוף מועדי הגשת ראיות לעומת הזכות לסתירת הדין; חישוב המועדים; החלטות ללא נימוק וביחיד; חזרת הליך למותב שכבר הכריע; תוקף אישור הסכם ממון שנעשה בעוד הצדדים ידועים בציבור ומנועים מלהינשא החלטה

...

ככל שייקבע מכל מקום כי טענת כוונת השיתוף נדחית, תעמוד למערערת הזכות לתבוע על סמך ראיותיה הנ"ל (מרכיב (ב) האמור) – בין שכבר יוגשו בעת דחיית טענת השיתוף ובין שזו תידחה בלי שיוגשו (על יסוד קביעה כי אף אם היו העובדות כנטען אין בהן די) – החזר בגין השקעותיה בנכסי המשיב, ובית דין קמא ידון בתביעה זו (שכבר עלתה בעבר טרם שהתגלגלה שוב לטענת השיתוף) תוך שישמע את טיעוני הצדדים, העובדתיים והמשפטיים, בעניינה.

בקשת המערערת לצו למניעת דיספוזיציה בנכס – נדחית.

אם תחפוץ המערערת להגיש בקשה מוגבלת לצו עיקול על חלק מהנכס להבטחת זכויותיה ככל שתיפסקנה בנוגע להשבחה שהשביח הנכס מעבר לקרן, עניין שגם הוא אומנם לאו מילתא זוטרתא אבל נטל הראיה הנדרש בעניינו פחות מעט מזה הנדרש לגבי הטענה על הנכס כולו, או להשבת הוצאותיה – ישקול בית דין קמא אם להיעתר לבקשה זו לאחר שיבחן את תגובת המשיב.

כך למשל טענה הנאמנת לראשונה בסיכומיה שאין תוקף לפי חוק יחסי ממון להסכם ממון בין ידועים בציבור שאין בכוונתם להנשא זה לזו, וכן טענה כי אין לו תוקף נוכח העובדה שהאישור הנוטריוני ביחס להסכם הממון נחתם כחצי שנה לאחר חתימתו.

...

דיון והכרעה לאחר עיון בטיעוני הצדדים ובחומר הראיות באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להדחות.

לו ביקש החייב לטעון זאת, טענתו היתה נדחית בהסתמך על המסמכים עליהם חתם הוא עצמו, והם תצהיר המתנה והסכם הממון.

מכל מקום, אף אם אניח כי החייב השתתף בפועל ברכישת הדירה בסכומים נוספים, אין בכך כדי לשנות את המסקנה כי דין הבקשה להדחות, משום שהיתה זו בחירתו של החייב, במסגרת הסכם הממון, לוותר על כל זכות בדירה, בין שהוא משתתף בתשלומי המשכנתא ובין שאיננו משתתף בהם, ויש ליתן תוקף מלא לבחירתו זו. אשר על כן, הבקשה נדחית.

נקבע כי ההחלטה בבקשה לסתירת הדין היא בגדר "עינייני סדר ומנהל", ובהתאם לסעיף 8(ב)(4) לחוק הדיינים, התשט"ו-1955 רשאי לידון בה דיין אחד בלבד; ונוסף על כך, מדובר במקרה שבו "רשאי בית-הדין לידון, מבחינת ההלכה, בפחות משלושה", כאמור בתקנה ד(1) לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג. טענות הצדדים העותר מבקש כי נורה על בטלותם של פסק הדין בעירעור ושל ההחלטות בבקשה לסתירת הדין ובבקשה לדיון מחדש; וכן כי נצהיר שבית הדין הגדול לא היה רשאי לידון ולהכריע בעינייני נאמנות ובשאלת תוקפו של הסכם הממון שנערך בין הצדדים בהיותם ידועים בציבור, וזאת בהיעדר סמכות עניינית.

...

בית הדין הגדול נדרש להסכם הממון, נתן דעתו ללשונו ולתכליתו של הסכם זה, והגיע לכלל מסקנה כי מדובר בהסכם החוסה תחת חוק יחסי ממון.

לא מצאנו יסוד שבדין לטענות אלה, ויתרה מכך עצם העלאתן בשלב זה נגועה בחוסר תום לב – שהרי העותר היה נכון לקבל על עצמו את סמכותו של בית הדין הרבני האזורי כל עוד שתוצאת פסק הדין שירתה את עניינו; ודי בכך כדי לשמוט את הקרקע תחת טענותיו בדבר חוסר הסמכות.

התוצאה היא שאנו מורים על דחיית העתירה על הסף, וממילא נדחית אף הבקשה למתן צו ביניים.