הצדדים
הנתבעת מנהלת משרד נסיעות בתל-אביב, אשר מוציא, בין השאר, טיולים מאורגנים לחוץ לארץ, בלווי של מדריכים מקצועיים, קבועים או מזדמנים, בהתאם לצרכי הנתבעת ולכישורי המדריך.
כאשר המדריך הקבוע נפגש עם התובע ושאר חברי הקבוצה, הוא החמיא לתובע על היתנהלות הקבוצה ומצב המורל בה. כשחזר התובע לישראל, הוא ציפה לקבל מהנתבעת הכרת תודה, בכתב או בעל-פה, כסוי כל הוצאות הטיול, ושכר בגין עבודתו כמדריך הקבוצה במשך שבעה ימים בפועל.
אשר להפרה הראשונה
התובע שילם עבור טיול הישתלמות בהודו סך של 12,475 ₪, בתוספת הוצאות בסך של 1,210 ש"ח. מדובר בסכום כסף משמעותי ממיטב כספו של התובע.
...
יחד עם זאת, אני מקבלת את טענת התובע, לפיה, במצב בו המשתלם הוכיח את עצמו בטיול ההשתלמות, החברה ששלחה אותו להשתלם דואגת לשבץ אותו להדרכה באחד מטיוליה, על מנת לפתוח לו שער לקבלת עבודות הדרכה ביעד בו השתלם גם מחברות אחרות.
סעיף 10 לחוק התרופות קובע מהי הזכות לפיצויים, בציינו: "הנפגע זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה ושהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה". סעיף 13 לחוק התרופות מאפשר לפסוק לנפגע מהפרת חוזה פיצוי בגין נזק שאיננו נזק ממון: "גרמה הפרת החוזה נזק שאינו נזק ממון, רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים בעד נזק זה בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין".
ומן הדין אל העובדות: אני סבורה, כי יש לחייב את הנתבעת לפצות את התובע בגין הנזקים הממוניים והלא ממוניים, אשר נגרמו לו עקב ההפרה ותוצאותיה, כדלקמן:
השבת סך של 6,843 ₪, המהווה מחצית מעלות הטיול המאורגן ומחצית מההוצאות שהוציא התובע, הנזכרות בנספחים 3 עד 6 לכתב התביעה.
נחה דעתי, כי היה על הנתבעת לצפות בעת כריתת החוזה, כי אם המדריך הקבוע ייעדר למעלה ממחצית זמן הטיול, ייגרם לתובע נזק מהותי שעניינו אי מילוי מטרת הטיול.
