ביהמ"ש קיבל את עמדת היועמ"ש על פיה יש להבחין בין התכליות השונות של דברי החקיקה ולפרשן בהתאם:
"תקנות אחוזי הבניה עוסקות, בין היתר, ביישום הגבלת הבניה, בתוכניות שבהן נקבעו אחוזי הבניה, וזאת על מנת להגביל את צפיפות השמוש ואת צפיפות הבניה. העקרון הגלום בתקנות אחוזי הבניה, אשר לפיו מובאים בחשבון רק השטחים המקורים, וניתן להוסיף עליהם בניה שאינה מקורה, משרת, בין היתר, את התכלית של בניה מרווחת, ותואם את התפיסה כי תוספת שטחים בלתי מקורים משפיעה פחות על צפיפות השמוש. מנגד, כך נטען, לתוספת השלישית לתקנות האגרות, העוסקת בחיוב באגרה, קיימים ראציונלים אחרים, כאשר ההפניה למיפרט נעשית לשם חיוב באגרה, בהסתמך על מדידה שכבר נעשתה. לפיכך, הטענה לפיה אין להיתחשב, לעניין החיוב באגרה, בשטחים בלתי מקורים אינה יכולה להיתקבל. אדרבא, שיקולים תכליתיים מצדיקים דוקא היתחשבות גם בשטחי בניה שאינם מקורים, לצורך קביעת החיוב באגרה."
לפיכך, בהתאם נקבע, יש להעדיף את הפרשנות המגשימה את התכלית העיקרית של תקנות האגרה (במקרה הנידון שם), באשר גביית אגרות באשר הן, ואגרות בניה בכלל זה, נועדה, בעקרו של דבר, לממן את השרות הניתן לאזרח.
מכאן כי חיובם ב 30% כאילו היו גג צמוד מקורם בטעות ועל כן חיובם יהווה "הטלת ארנונה לראשונה".
בסופו של יום, בהעמידי זה מול זה את פרשנות "מרפסות פתוחות (מרפסת שמש)" כנכללים במונח "מרפסות" או כנכללים בהגדרת "גג צמוד", בהנתן כי מדובר במרפסת שאינה עולה על 12 מ"ר והמהווה באופן מובהק חלק בלתי נפרד מהדירה כהמשך ישיר ממנה, שאינה מרפסת גג, גם לא בבניין מדורג, הרי שיש ליתן עדיפות לפרשנות המכלילה מרפסת פתוחה בכלל "מרפסות".
לאור כל הנימוקים דלעיל, נראה בעיניי כי התנאי לפיו קיימת אפשרות סבירה כי התובענה הייצוגית תוכרע לטובת הקבוצה, אינו מיתקיים במקרה דנן.
...
לפיכך מקובלת עלי פרשנות המשיבה לפיה המונח מרפסות כולל בתוכו כל סוג של מרפסת, מרפסת מקורה או מרפסת פתוחה (שמש) עד לשטח של 12 מ"ר, והוספת המילים: "ומרפסות פתוחות (מרפסות שמש)", אינה מעלה ואינה מורידה שכן הגדרת "מרפסת" אינו מבחינה בין מרפסת שמש למרפסת אחרת.
סוף דבר
בקשת האישור נדחית.
נדחית התביעה האישית.
