תוספת פרגולה קלה: בקשה להיתר

בשולי ההצעה הוסיפו הצדדים, תוספת בכתב יד: "למשפחה תשמר הזכות לשנות את הדגם הנבחר ובתנאי שהשינוי ייעשה בטרם הגשת הבקשה להיתר בנייה". ביום 19.6.05, חתם מנהל התובעת על אישור, לפיו עומדת לנתבעים, זכות לשנות את דגם הבית לדגם "יעל ג' מורחב", שמחירו עמד על 240,000 דולר.

ביום 26.2.06, הודיע מנהל התובעת, מר שאקר אבו דוגוש, לנתבע, כי התכניות מוכנות, ויש להחתים את כל הגורמים הדרושים לצורך קבלת היתר בניה, מן הוועדה המקומית לתיכנון ובניה שקמים, אלא שהנתבעים סירבו לחתום על תכניות ההגשה, שכן ביקשו לשנות את גג המבנה, מגג רעפים "קל", עם תיקרת גבס מתחתיו, לגג יצוק מבטון מזוין, ועליו רעפים.

עלות השינויים הסתכמה ב-149,025 ₪, מתוכם 15,156 ₪ בגין תוספת פרגולה, שלא נכללה בתכנון המקורי.

...

לטענת התובעת, הוסכם בינה ובין הקיבוץ, כי התובעת תשלם לקיבוץ סך 25,000 דולר, בגין כל משתכן, עבורו תבנה בית במסגרת ההרחבה.

התנהגותה זו, אינה עולה בקנה אחד עם חובתה לקיים את ההסכם, בדרך מקובלת ובתום לב. סבורני, כי יש לקבל גם את טענות הנתבעים, לעניין תניית הבוררות, ולעניין ניסיון הפישור, באמצעות אינג' רפי שחף.

התביעה נדחית, איפוא.

בנסיבות העניין, בשים לב לסכום התביעה, להיקף ההתדיינות בפועל, לרבות מספר הישיבות שהתקיימו (13 ישיבות), ולבקשות הביניים הרבות שהוגשו על ידי הצדדים, תשלם התובעת לנתבעים שכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪ בתוספת מע"מ, וכן את הוצאות המשפט, כאשר לעניין זה, רשאים הנתבעים להגיש, תוך 30 ימים, בקשה לשומת הוצאות.

כמו כן העיד הפקח וולנר והוגשו בהסכמה המסמכים הבאים: דו"ח ביקור ותמונות מאת הפקח וולנר מיום הגילוי - ת/1א'-ת1/י"א; הודעת הנאשם מיום 10.5.17 - ת/2; דו"ח רשם החברות לגבי החברה - ת/3; אישור הוועדה המקומית על מצב הזכויות במשק - ת/4א'-ת4ו'; בקשה להיתר הסבת מבנה שהגיש הנאשם – ת/5; גרמושקה של הבקשה להיתר - ת/6; תוכנית רלוואנטית שחלה מש"מ 49/1 – ת/7; אישור מנהל מקרקעי ישראל להעברת זכויות לנאשם – ת/8.

בהנחיית פרקליטות המדינה בעיניין נוהל עבודה ביחס לתיקונים 66 ו- 68 לחסד"פ מיום 29.7.14 הרי שנקבע כי ההסדר נועד לחול על עבירות קלות, שבוצעו בנסיבות מקילות כגון הצבת מחסן, בניית פרגולה או תוספת בניה קלה שאינה משמעותית.

...

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים הוריתי לב"כ המאשימה להגיש כתב אישום מתוקן בענין הטענה לפגם או פסול בכתב האישום כך שהשוכרים, עדי התביעה, רשומים גם כנאשמים בעובדות כתב האישום.

דיון והכרעה בכל הנוגע לטענות הנאשם בדבר העדר שימוע והעדר קיומו של הסדר מותנה בתיק דנא הרי שאני סבור כי יש לדחות את טענותיו.

במסגרת סיכומיה לאחר שמיעת ההוכחות בתיק, הפנתה ב"כ המאשימה באותו עניין לפסיקת בית המשפט העליון לפיה קיימת אבחנה בין שוכר ומשכיר; הנאשם יזם את ההשכרה; המדובר הוא על כ- 15,000 ₪ במשך 15 שנים; השוכרים לא תמיד יודעים אם זה חוקי, צריכים לברר את הנושא וטענה: "אנו מעודדים שוכרים שמיד משתפים פעולה, מודים ומיד עוברים פרק זמן של חודשיים שלושה למקום אחר, אנחנו מעודדים. אם לא מדובר בעבירות חמורות של אי קיום צו ושטח לא מאוד גדול אז אנחנו לא מגישים כתב אישום. השטח פה הוא לא קטן, אנחנו שוקלים את הנסיבות. אני סבורה שהביטוי צריך לבוא בחומרת הענישה. צריך לזכור שאנו גם צריכים להרתיע". בכל הכבוד הראוי לא אוכל להצטרף לעמדתה של המאשימה במקרה זה. אני סבור כי המדובר הוא בפגם משמעותי בהליך הפלילי המתקיים כנגד הנאשם בלבד בנסיבות המקרה שהובאו בפני, פגם חמור אשר קיום הליך פלילי לצידו אף מהווה פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות או לכל הפחות פגם בשיקול הדעת והתנהלות המאשימה, כאשר במסגרת איזון האינטרסים שנקבע בעניין בורוביץ הדבר מוליך למסקנה לפיה לא ניתן לנקוט באמצעי מידתי יותר מביטול כתב האישום.

סבורני, כי יש בהתנהלות זו על מנת להעצים את תחושת הפגיעה בזכויותיו של הנאשם להליך הוגן ובוודאי שהילוך מסוג זה מהווה פגיעה אינהרנטית בתחושת הצדק וההגינות כך שהשוכרים, כמי שקיבלו טובת הנאה בדמות סגירת התיק וביצעו את העבירה המיוחסת למשכיר, מעידים כנגדו בהליך פלילי על כל נגזרותיו בדמות הרשעה והענישה הנלוות לכך.

לאור כל האמור לעיל, אני מורה על ביטולו של כתב האישום כנגד הנאשם וזאת מחמת קבלת הטענה לאכיפה בררנית במסגרת הגנה מן הצדק.

בית משפט קמא טעה משנתן משקל בכורה בהחלטתו לעובדה כי המשיבים הגישו בקשה להיתר בניה בשנת 2012, תוך שהתעלם בית משפט מהעובדה, כי הבקשה להיתר הנה למבנה בשטח קטן משמעותית מהמבנה הקיים בפועל, קרי, הבקשה החדשה להיתר משנת 2012, היא למבנה בן 45 מ"ר אל מול המבנה המתואר בריישא להחלטה זו (ב"כ המערערת מפנה לעדות יהונתן מרטין, האחראי על התכנית להיתר, שהוגשה בידיעה שהפרטים המוצגים בתכנית אינם נכונים, עמ' 21 לפרו' מיום 27.2.14).

השמוש שצוין – "מסחרי", השטח שצוין, 38.76 מ"ר. וועדת המשנה של הועדה המקומית החליטה, ביום 7.12.05 לאשר הקמת קיוסק בשטח של 39.10 מ"ר בתוספת פרגולת עץ מסביב בשטח של 33.75 מ"ר ומשטח מרוצף, כפוף לתיקון השטחים בתכנית וקבלת האישורים הנדרשים ממשרד הבריאות, כיבוי אש, חברת חשמל ואיכות הסביבה.

השמוש במבנה הוא עסק לממכר מוצרי מזון, שתייה קלה, חטיפים, אלכוהול וסיגריות, שמו של העסק "מפגש האלמוגים". ביום 20.1.13 הוגש כתב אישום בתיק 36278-01-13 כנגד המשיבים בגין ניהול עסק ללא רישיון.

...

לסיכום: בנסיבות שהובאו בפניי, שעה שניתן פסק דין חלוט הקובע כי למשיבים ניתנו 30 חודשים, במסגרתם יוכלו לפנות ולבקש רשיון עסק כדין.

לטענת הנאשמים יש לקבוע שהעבירות בהן הורשעו אינן חמורות, זאת בשל המאמצים הרבים שעשו לטענתם במהלך השנים לקבל היתר בניה, בשל הטענה שהם לא היו מודעים לבצוע העבירה ונוכח העובדה שעבירת הבניה אינה חמורה- פרגולה מבניה קלה.

לגבי המאמצים שנעשו, הנאשמים הגישו מספר תצהירים ומסמכים מהם עולה כי במהלך השנים ממועד מתן גזר הדין ביום 12.7.16 ועד היום משך 6 שנים הנאשמים הגישו לועדה המקומית בקשה לתיק מידע ו - 2 או 3 בקשות להיתר בניה / הקלה מתוכנית בניה (הנאשמת הצהירה שהוגשו 3 בקשות, מהמסמכים עולה שהוגשו 2 בקשות).

תו"ב (י-ם) 45630-12-18 מדינת ישראל נ' בדראן ג'ועבה (נבו, 15.7.20), הנאשם הורשע בעבירה של אי קיום צו להריסה או התאמה להיתר של תוספת בניה בשטח של 62 מ"ר. ההתאמה להיתר לא בוצעה במשך 23 חודשים.

...

לטענת הנאשם, שלא גובתה במסמכים – "עם הרשעה אי אפשר לחדש רישיון". בהתאם לפסיקה, לא די בהוכחת קיומו של חשש לפגיעה בנאשם כדי להוביל למסקנה שאין להרשיעו בדין.

נוכח האמור, בקשת הנאשמים להימנע מהרשעה – נדחית.

לאור כל האמור אני גוזרת על כל אחד מהנאשמים את העונשים הבאים: קנס בסך 10,000 ₪ או 30 ימי מאסר תמורתו, הקנס ישולם ב-10 תשלומים שווים ורצופים החל מיום 1.5.23 ובכל 1 לחודש שלאחריו.

כשנה קודם לכן, ביום 16.7.97, הוצא למשיבים היתר בניה לפיו הותר להם "לבנות תוספות ושינויים בבית מגורים קיים בקומת קרקע: 47.53 מ"ר חניה + 9.49 מ"ר פרגולה וגדרות באורך 37 מ"א" (נ/1).

בית המשפט דחה את הטענה כי עצם הדיון בבקשה ללא "מפה מצבית" מהווה פטור מהגשתה של "מפה מצבית". עם זאת, קבע בית המשפט, כי על אף פגם זה ופגמים נוספים קלים יותר, אין מקום לבטל את היתר הבניה.

מנהל מחלקת הרשוי אמר בחקירתו בבית משפט קמא כי במקרה זה, בדומה למאות מקרים אחרים שבהם נתבקשו "תוספות קטנות", הועדה דנה בבקשות ואישרה אותן מבלי לבקש מפה מצבית, כדי לחסוך בהוצאות הכרוכות בהמצאתה של זו, בהוסיפו, כי עצם הדיון בבקשה ואישורה ללא "מפה מצבית" מהוה מתן פטור (ראו בעמ' 29 לפרוטוקול).

...

אומר כבר בפתח הדברים, כי באתי לידי מסקנה שדין הטענה הראשונה להיתקבל.

לאור כל אלה, סבור אני, כי באיזון שבין האינטרסים השונים יש במקרה זה לבטל את היתר הבניה.

המשיבים ישלמו לעותרת את הוצאות הערעור וכן שכר טירחת עורך דין בסך 10,000 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק.