שכן, נקבע על ידי בית המשפט העליון כי באיזון שבין הצורך בקידום יישומה של תמ"א 38 לבין האנטרס הצבורי למצוא מקומות חנייה בתחום המיגרש הנידון – גובר הצורך ביישום תמ"א 38.
ועדת הערר, אשר אימצה את החלטת הועדה המקומית בנושא, נימקה כי היא אינה מאפשרת תוספת חניות מטעמים תיכנוניים, שכן – גורמי התיכנון של עריית חיפה, לרבות אגף הדרכים, מצאו כי לא ניתן לאשר מקומות חנייה נוספים בתחום המיגרש.
הגשת בקשה לקבלת היתר בניה אינה אקט מנהלי אשר ניתן לשקול לגביו את הפעלת דוקטרינת הבטלות היחסית, וכאשר מוגשת בקשה לקבלת היתר ונמצאים בה פגמים כפי שנמצאו במקרה דכאן, סביר בהחלט לדחות את הבקשה ולא להורות לבצע בה שינויים, בבחינת "ביטול יחסי" של הפגמים.
...
לגבי תקנה 20(א) עוד נקבע כך:
"הדרך בה יש לפרש את תקנה 20(א) לתקנות הבקשה להיתר, היא לפי לשונה המפורשת שאינה טעונה כל פרוש נוסף וגם לפי פרשנות תכליתית, היא כי אין לסטות כלל מתקופה מעבר לשנתיים מיום ההחלטה למתן היתר בתנאים. גם סטייה מעבר לשנה יש להתיר רק בקיום טעמים מיוחדים, זו כוונת מחוקק ומחוקק המשנה ואין לחרוג ממנה בדרך של השלמת לקונות על ידי הרשות המנהלית וגם לא בדרך של 'חקיקה פסיקתית'. הפתרון היחידי הוא פתיחת הליך מחדש שייתכן ויהיה קצר, הכול תלוי בשינוי הנסיבות ממועד הגשת הבקשה הראשונה ועד לדיון בבקשה החדשה."
לא ארחיב לגבי מחלוקת זו שבין הצדדים, שכן הקביעה של ועדת הערר לגבי כך שפג תוקפה של ההחלטה משנת 2017 נלווית לקביעה לפיה ממילא הערר נדחה לגופו.
לכן, מקובלת עלי העמדה לפיה פקע תוקפה של החלטת מוסד התכנון להעניק את היתר הבניה, היא החלטת ועדת הערר מיולי 2017, וההיתר לא הוצא טרם פקיעת התוקף, ואף מקובלת עלי העמדה לפיה הבקשה להארכת התוקף לא הוגשה במועד.
סיכום –
נוכח האמור במקובץ, ומחמת הנימוקים המפורטים מעלה, דין העתירה להידחות.
