גם מר רמי כהן העיד בתצהירו כי הבנייה שעשתה הנתבעת בשנת 1991, ובכלל זה הבנייה על גג התוספת, נעשתה לאחר קבלת הסכמה של הוריו כמו גם של שאר דיירי הבניין ובכלל זה התובעים, ועד שנת 2006 הוא לא שמע מי מהשכנים שהעלה טענה כלשהיא כנגד בנייה זו. בחקירתו הנגדית הוא אף ציין כי הוא זוכר מיסמך שאביו חתם עליו בשנת 1991 בו הסכים לבניית התוספת על ידי הנתבעת, כשלדבריו ההסכמה ניתנה לכל שלבי הבנייה ולכל מרכיביה, בכלל זה הבנייה של קומה נוספת שנבתנתה על גג התוספת.
עם זאת, ניתן היה להכנס לגג גם דרך דירת הנתבעת מפני ששטח הגג שימש כמרפסת לדירת הנתבעת.
פשיטא גם כי גרם המדריגות אינו חלק מהרכוש המשותף כי אם חלק אינטגרלי מדירת הנתבעת, שכן אין מחלוקת שהוא ניבנה בתוך השטח שהוצמד לדירתה והוא ככל גרם מדרגות הנועד לשמש מעבר בין שני מפלסים בדירה אחת.
מעבר לצריך ייאמר כי גם לו היה מוכח כי בשלב כלשהו, טרם השלימה הנתבעת את כל הבנייה, ניתן היה לעלות אל הגג באמצעות גרם המדריגות, לא היה בעובדה זו כדי להקנות זכות כלשהיא לתובעים בגרם מדרגות זה. מאידך, אין ספק, וגם הנתבעים עצמם מודים בכך, כי על הנתבעת להכשיר עלייה לגג מתוך חדר המדריגות באמצעות סולם, כפי שהדבר היה עובר לעבודות הבנייה שעשתה הנתבעת.
שעה שביקשה הנתבעת להשיב את המצב לקדמותו כמו שהיה מלפני שנים ולפתוח פתח מחדר המדריגות אל הגג, הם פנו לבית המשפט במסגרת בש"א 4571/06 וביקשו למנוע ממנה לעשות כן. משכך, ומשהוכח שמעולם לא ניתנה למי מדיירי הבית גישה חופשית לגג באמצעות גרם המדריגות, ומשהוכח שלא ניתנה הסכמת הנתבעת לעשות כן, ומשהוכח שהתובעים מנעו מציאת פתרון חילופי, אין להם להלין אלא על עצמם.
...
במקרה זה הבנייה על הגג הייתה לצורך הרחבת דירת הנתבעת, כפי שהמצב כיום ואין בעובדה כי בשלב מסויים השתמשה הנתבעת בתוספת הבנייה כיחידה נפרדת בכדי לשנות מסקנה זו. גם לא הייתה מחלוקת כי קיימת אפשרות עקרונית לקבלת היתר לבנייה על גג התוספת, כשטענת התובעים עצמם הייתה כי זכויות הבנייה על גג התוספת שייכות גם להם, ובסיכומי בא-כוחם אף נטען כי כיום על רקע החלטת מועצת העיר ירושלים להתיר בנייה לגובה, זכויות הבנייה על גבי גג התוספת הן בעלות ערך רב. יש גם של אמת בטענת ב"כ הנתבעים בסיכומיו כי ייתכן כי הנתבעים מוחזקים כמסכימים להרחבת דירתה של הנתבעת לפי סעיף 71ב(ג) לחוק הקובע כי בעל דירה שהרחיב את דירתו שלו מוחזק כמסכים לבקשת ההרחבה של דירה אחרת.
הוא הוסיף כי בדיקה שערך גם לימדה כי אין לטענות אלו כל שחר, ובכל מקרה הכיור ממנו יוצא הצנור אינו בשימוש במשך שנים רבות וברז הכיור בוטל על ידו לפנים מן הצריך מזה זמן רב. עדותו זו של מר כהן הייתה מקובלת עלי.
התביעה נדחית, אפוא, והתובעים ישלמו לנתבעים את הוצאותיהם וכן שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ בצירוף מע"מ.
ניתן היום כ"ה בחשון, תשס"ט (23/11/2008) בהיעדר הצדדים.
