המומחה אף הצביע על העובדה שלבנין ברחוב באברהם שפירא 16 ממשק עם חצרות שני בניינים – זה בו עסקינן ביהודה הלוי 13 והבנין הצמוד אליו ביהודה הלוי 15, אלא שקיר התמך בינו לבין הבנין ביהודה הלוי 15 בנוי בחלקו התחתון מבטון ואילו הקיר המפריד בינו לבין הבנין ביהודה הלוי 13 – המהוה המשכו מבחינה פיזית – בנוי גם בחלקו התחתון מבלוקים, מה שמחזק את מסקנתו כי מי שבנה את חלקו התחתון של קיר זה לא בנה את חלקו התחתון של קיר זה.
על כן לא סביר כי חלקו התחתון של הקיר המפריד לא ניבנה עם הבנין באברהם שפירא 16 אלא עם כל אחד משני הבניינים הנמוכים שניבנו מאוחר יותר ברחוב יהודה הלוי ועל ידי בוניהם (עמ' 9 לחוות דעתו).
לסיכום, קבע המומחה מטעם בית המשפט כי בנית הקיר המפריד התחלקה לשני חלקים – חלקו התחתון עד גובה 1.5 מ' ניבנה עם הקמת הבנין הנמוך ביהודה הלוי 13 ועל ידי בונהו, וחלקו העליון ניבנה עם מילוי תוספת אדמה בחצר הבנין באברהם שפירא 16 על ידי דייריו.
...
הנתבעת 2 נאחזת בכך שהתובעת טענה בכתב התביעה המתוקן, בו היא נתבעה לראשונה, כי יש להחיל על מקרה זה את הכלל הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין, על פיו –
"בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה."
הנתבעת 2 מפנה את הזרקור אל העובדה שהסעיף עוסק במקרה בו – "הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו", וטוענת כי מאחר שהקיר נבנה בשלמות בשטחה של הנתבעת 1 מצוי הוא בבעלותה ועל כן תביעה הנשענת על הכלל האמור יכולה להיות מופנית רק כלפי בעל המקרקעין שבידיו השליטה המלאה על הנכס, ובענייננו רק כלפי הנתבעת 1 בעלת הקיר.
בנסיבות אלה, מאחר שלא הוכח מה בדיוק שיעור הנזק שהיה נגרם לולא ההגבהה, אם בכלל, סבורני כי ניתן לקבל על דרך האומדנה את קביעת המומחה ולהפחית 20% מאחריות הנתבעת 2.
באיזון בין העובדה שמדובר על עבודות תחזוקה נדרשות לבין העובדה שקרות הנזק נגרמה בעיקר בשל ההגבהה שלא נעשתה על ידה והעובדה שהנתבעת 2 היתה אמורה לפחות להשתתף בעבודות אלה אני סבור כי שיעור ההפחתה שקבע המומחה בהחלט סביר.
בנסיבות אלה, ומאחר שלא היתה מחלוקת על סכום הנזק העומד על 40,720 ₪, אני מחייב את הנתבעות לשלם לתובעת כדלקמן – הנתבעת 1 סך של 14,252 ₪, והנתבעת 2 סך של 26,468 ₪.
