תום לב על שני הצדדים בניהול משא ומתן

בע"ע (ארצי) 378/08 אלי פרג'ון נ' חברת הדואר (12.11.2008) נפסק כי "התייעלות, שינויים מבניים, מיזוגים, הבראה הם צעדים שמעסיק רשאי לנקוט כחלק מהיותו בעל ההון וכפועל יוצא מפרורגטיבת הניהול שלו. באירגון צבורי זכות זו מקורה באחריותו הציבורית של האירגון לשירות עליו הוא מופקד ולחובתו להתנהל באורח כלכלי ותקין." גם בע"ע (ארצי) 300019/98‏ ‏אורן נ' דניה סיבוס חברה לבנייה בע"מ (07.07.2004) נפסק כי "מהזכות הניהולית צומחת זכותו של המעביד לנהל את מפעלו כראות עיניו, לרבות הזכות לארגן את מפעלו מחדש על מנת ליעלו. זוהי לא רק זכות אלא גם חובה, כלפי העובדים (שמקור פרנסתם לא ייפגע), כלפי בעלי המניות (שהמפעל ינוהל כדין) וגם כלפי הציבור הרחב (שזכאי לכך שמפעלים ינוהלו תוך יעילות כלכלית)." בע"ע (ארצי) 530/09 סינטק מדיה בע"מ נ' אלדד סיידה (14.09.2011) נקבע שכאשר מעסיק מבצע שינויים שיש בהם כדי לפגוע בעובד, עליו לפעול באופן הבא: "ככל שקיים צורך של ממש להפחית את השכר, על המעסיק לנהל מו"מ עינייני ובתום לב עם העובד במטרה להגיע להסכמה על כך. ככל שמו"מ שכזה אינו מבשיל לכלל הסכמה והמעסיק מוצא שאין דרך אחרת להיתמודד עם מצוקותיו הכלכליות, כי אז ניתן לפטר, אך זאת לאחר קיום הליך של שימוע ובירור ושקילה כנה של עניינו של העובד בטרם החלטה". במילים אחרות, מעסיק אינו רשאי באופן חד צדדי לקבוע שינויים בשכרו של עובד ועליו לנהל מו"מ במטרה לגבש הסכמות לגבי תנאי השכר החדשים.

בחינת הסכם העבודה החדש התובע מצביע על שני שינויים עקריים בתנאי השכר אשר מהוים לטענתו תנאים מקפחים ופסולים: פיצול השכר כך שיכלול רכיב לא קבוע של פרמיה, באופן המותיר לנתבעת שיקול דעת לשנות את המדדים לקביעת הפרמיה וכך יוצר חוסר ודאות לגבי גובה השכר; ופיצול השכר בין משכורת ושעות נוספות תוך ויתור על זכויות העבר.

אופן ניהול משא ומתן התובע הודה בחקירה הנגדית כי במשך כשלושה או ארבעה חודשים היתנהלה תיכתובת בינו לבין הנתבעת במסגרתה הועברו בין הצדדים 7-8 טיוטאות שונות של ההסכם החדש.

אולם, אין בכך כדי ללמד על חוסר תום לב. שני הצדדים רשאים היו לבקש להכניס שינויים בהסכם העבודה, לרבות בתנאי השכר, והתכתובות הרבות מלמדות דוקא כי הנתבעת היתה קשובה לבקשותיו השונות של התובע.

...

] על כן, טענותיו של התובע בנוגע לרכיב זה – נדחות.

] סיכום על יסוד כל האמור לעיל, התביעה נדחית.

לעניין ההוצאות, בשים לב להתמשכות ההליכים ומורכבותם, וכן לגובה התביעה, ישלם התובע לנתבעת הוצאות שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪.

גם לשיטת מגדל, שטענה כי נכרת הסכם, המשיכו הצדדים להחליף טיוטאות הסכמים אך לטענתה נשלחו הטיוטות הללו ביוזמת התובע 2 בחוסר תום לב, בכך שהוספו בהן תנאים שונים ללא הסכמת מגדל.

לציין כי לטענת התובעים הטיוטה החתומה על ידי שני הצדדים לא הגיעה אליהם בזמן ניהול המשא ומתן, וקיומה התגלה להם רק כשצורף לכתב ההגנה של מגדל.

...

כאמור אין בידי לקבל את חוות הדעת ואת המספרים האקראיים שבה והמשמעות היא אפוא, שאני דוחה את טענת התובעים לסעד של 'לקיחת רווחי המפר עקב הפרת זכויות היוצרים של האמן וכסלר (שהוא כשלעצמו שנוי במחלוקת בנסיבות כאן).

סוף דבר אני מקבלת את התביעה להפרת זכויות היוצרים וזכויות המוסריות של האמן וכסלר כפי שקבעתי לעיל, ומחייבת את הנתבעות לפצות את התובעים ביחד ולחוד בפיצוי סטטוטורי בסך 166,000 ₪ כדלהלן: הנתבעות 1- 3, ביחד ולחוד, יפצו את התובעים בסך כולל של 150,000 ₪, בגין הפרת זכויות יוצרים והזכויות המוסריות.

בשל אלה התלבטתי אם לחייב את הנתבעות בהוצאות התובעים, ואולם לאחר ששקלתי הדברים ולאחר מחשבה נוספת הגעתי למסקנה כי יש לחייב את הנתבעות לשאת במעט מהוצאות התובעים חרף התנהלותם, ואני מחייבת אפוא את הנתבעות לשלם לתובעים ביחד סך כולל של 15,000 ₪: הנתבעות 1, 2 ישלמו סך של 7,500 ₪ והנתבעת 3 סך של 7,500 ₪.

העתירה נקבעה לדיון, בהמשך לבקשת העותרת נדחה הדיון ולבקשת שני הצדדים, שהודיעו על ניהול משא ומתן, נדחה שוב הדיון פעמיים נוספות.

בעתירה המתוקנת (סעיפים 21 ואילך) טענה העותרת כי העיריה טועה ופועלת בחוסר תום לב והיא לא יכולה לחייבה בתשלומי החזקת הדירה, מאחר והיא לא מחזיקה בה החל מיום 7.3.2021 (סעיף 24 לעתירה המתוקנת).

...

אשר לשאלה האם זכאית העותרת כי חובותיה יימחקו, מקובלת עליי במלואה עמדת העיריה.

מחיקת סכומים באישור השר כל סכום המגיע לעירייה בשל ארנונות או מסיבה אחרת, מותר למחוק אותו מפנקסי העיריה באישורו של השר, ובעירייה איתנה – באישור המועצה, אם ראו לעשות כן לטובת הציבור; בסכום המגיע לעירייה שאינו ארנונה, יחליט השר, ובעירייה איתנה – תחליט המועצה, לאחר שעיינו בהמלצות ועדת ההנחות, לפי סעיף 149ד(א)(2)".

סיכום לאור כל האמור לעיל אני דוחה את העתירה.

גם בעניינים שבהם אין מירוץ כאמור ייתכן לעיתים כי 'הרדמה' זו תיפגע בזכויות הצד השני, בהיערכותו להליך המשפטי וכו' וייתכן שבשל כך נראה את המשא־ומתן, את התביעה או את שניהם יחד כמנוהלים בחוסר תום־לב. לעומת זאת כשתוך כדי הליך שפוטי מיתנהל משא־ומתן – הלוא שני הצדדים מודעים לקיומו של ההליך, וממילא אי אפשר לטעון רק בשל ההתנהלות המקבילה כי קיים חוסר תום־לב בניהול ההליך או במשא־ומתן.

...

מכל מקום בית דין קמא נתן החלטה, למחרת הגשת כתב התביעה האמור והבקשה לקבוע את סמכותו, ובה כתב: "בית הדין מבהיר: עם פתיחת התיק בית הדין קונה סמכות." בפתח דברינו הערנו כי יש מהחלטות בית דין קמא שלטעמנו לוקים בחוסר בהירות מספקת, שהיוו אולי כר נוח להצמחת הטענות נגד סמכותו.

זו בעצם קביעתו של בית הדין קמא, שסבורים אנו כי צודקת היא, טענות המערערת אין בהן כדי לערערה ולו במקצת, וכפי שייאמר עוד להלן כשנבחן את אותן טענות, על כן אנו סומכים את ידינו עליה, ומשום כך כפי שאמרנו כבר בראשית דברינו דינו של הערעור להידחות.

אכן אין אנו קובעים בוודאות כי כך היה, ולא מן הנמנע כי ניהלה המערערת משא־ומתן בתום־לב, אך אפשרות זו ודאי קיימת וסבירה עשרת־מונים יותר מהאפשרות ההפוכה הנטענת כי הגשת תביעתו של המשיב לקתה בחוסר תום־לב. לאור האמור פוסק בית הדין: (א) תביעתו של המשיב הוגשה לבית הדין הרבני האזורי במועד, תביעת גירושין כרוכה כדת וכדין; כל האינדיקציות ללא יוצא מן הכלל מעידות כי הן התביעה עצמה והן הכריכה היו כנות; הכריכה נעשתה כדין; המשיב פעל בתום־לב ובגלוי והודיע על הגשת תביעתו למערערת, ומשכך אין כל יסוד לטענה כי הגשתה בכלל או במקביל לניהול משא־ומתן בפרט לקתה בחוסר כנות או בחוסר תום־לב שיש בהם כדי לאיין את התביעה או לפגום בכריכה; משגים של בית הדין קמא או של מזכירות בית הדין, גם אם היו, או פרטים נוספים בהחלטתו של בית דין קמא שייתכן שאפשר להשיג עליהם – אף כי גם בנוגע אליהם לא ודאי הוא כי יהיה הצדק עם אותה השגה, אלא שפטורים אנו מלהכריע בכך – אינם כאלה הנוגעים לעילות שבשלהן יש לקבוע את כל האמור לעיל ולהסיק כי הסמכות נתונה לבית הדין.

אולם לפנים משורת הדין, ובין השאר משום שמצאנו מכל מקום ליקויים מסוימים בהתנהלות בתיק בבית דין קמא, ליקויים שאף אם אינם בעבודה המשפטית אלא בפן המנהלי שבאחריות המזכירות – אפשר שתרמו לסברתה המוטעית של המערערת כי יש בסיס כלשהו לערעורה, וכך גם נוכח חוסר הבהירות שבהחלטה מיום כ"ב בסיוון (21.6) ובאמירה לגביה בהחלטה מאוחרת, שאף הם – אפשר שתרמו לכך, החלטנו שלא לנהוג כך ולא להשית על המערערת את ההוצאות.

הנימוק העומד ביסוד התביעה נסמך על שני אדנים, ביחד ולחוד, ובתמצית העיקר: האחד- ההנחה כי הדירות בבניין בעלות שטח זהה, והשני- סברה כי נפלה טעות רישומית בהעברת הזכויות על שם המנוח, אשר מקורה ברשום כפול של הזכויות במקרקעין על שם אריה, חלק עם תעודת זהות וחלק ללא תעודת זהות, וכתוצאה מכך, לא נרשמו על שם הנתבעים, לפי צו הירושה, מלוא זכויותיו של אריה, ובהתאם לא הועברו במלואן על שם המנוח.

להלכה, ומכוח סעיף 12(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973, מוטלת על הצדדים המנהלים משא ומתן לקראת כריתתו של חוזה, החובה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת.

עו"ד איתן העיד לפניי והתרשמתי מאמינותו ומהימנות גירסתו, לפיה ניהל את המשא ומתן בשמו של עו"ד הומינר, תוך שהבהיר כי ההסכמות כפופות לאישור שאר הנתבעים, ללא שהושגו הסכמות בין השניים, וממילא לא הביא את הדברים לאישורו של עו"ד הומינר ולא עמד בקשר עם שאר הנתבעים.

...

אין בהעברת מלוא הזכויות בדירה למנוח כדי להביא למסקנה אחת ויחידה כי הוקנו לו מכוח ההסכם כל זכויותיהם של הנתבעים במקרקעין שאינם מוסדרים, ולא מן הנמנע, כי המנוח רכש 1/16 מהזכויות במקרקעין ביחד עם זכות השימוש והחזקה בדירה.

בנוסף, ובחלקה השני של התביעה, שוכנעתי, כי בין הצדדים התנהל משא ומתן לחתימת הסכם פשרה, במסגרתו הוחלפו טיוטות שונות, ללא שהושגה גמירות דעת בין הצדדים, וממילא ללא שניתנה הסכמת כל הנתבעים לפשרה הנטענת.

אשר על כן, התביעה נדחית.