תום לב מוגבר של רשות מנהלית

נטען כי על המשיב לפעול בתום לב מוגבר של רשות מנהלית ולבצע בדיקה נאותה לעומק של בקשת העותרת ואימות טענותיה.

...

במצב דברים זה דינה של העתירה להידחות על הסף ולו מטעם זה. זאת במיוחד כאשר למשיב נמסרו ע"י סרגי הצהרות הסותרות את הנטען בעתירה.

מהנתונים שהוצגו בפני המשיב וכן בפני ביהמ"ש נראה כי יש בסיס איתן למסקנה כי לא נרקם בין העותרת ומר סרגיי קשר זוגי, כן ואמיתי אלא מדובר יותר בקשר של מטופל-מטפלת וכי לא נפלו בהחלטת המשיב פגם או חוסר סבירות המצדיקים התערבות.

אשר על כן, לאור המפורט לעיל, העתירה נדחית.

לטענת התובעת, היתנהלות זו הנה היתנהלות בחוסר תום לב מצד הנתבעת, ומציינת כי מוטלת עליה חובת תום לב מוגברת וכללי צדק טבעי עקב היותה רשות מנהלית.

...

בעניין זה יפים בדמיון מופלא מילותיו של כבוד השופט טאהא בפרשת דראושה: "יישום המבחנים שהותוו בעניין קוטלרסקי מוביל למסקנה, כי עסקינן ב"תובענה לפיצויים שעילתה במכרז". אין מדובר במציע שזכה במכרז ונכרת עמו הסכם, כי אם במקרה שבו בוטל המכרז בטרם חתימת חוזה.

המסקנה המתבקשת היא שמדובר בעניין מכרזי במהותו ובתביעה הנובעת ממכרז ומבוססת עליו, ואין המכרז בבחינת "עובדת רקע" בלבד (ר' בעניין זה עניין שבדרון ועניין וולך ).

לסיכום ולאור כל האמור לעיל: הבקשה מתקבלת, התביעה נמחקת בשל העדר סמכות עניינית והתובעת תישא בהוצאות הנתבעת בסך 5,000 ₪.

לעניין חובת תום לב המוגברת, ראה פס"ד זעפרן: "חובתה של הרשות המינהלית לנהוג בתום-לב בהתקשרויותיה החוזיות נגזרת הן מן המשפט האזרחי, המטיל חובת תום-לב על כל מתקשר, והן מן מהמשפט הצבורי, המחייב רשות ציבורית לנהוג בהגינות וביושר כלפי אזרחיה בכל מגעיה עימם. ואולם חובת ההגינות המינהלית - שיסודה במעמדה של הרשות כנאמנה כלפי הציבור - מחמירה יותר מחובת תום הלב הנדרשת מן הפרט. המידה המחמירה חלה בין אם פועלת הרשות בתחום המשפט האזרחי ובין אם פועלת היא בתחום המשפט הצבורי (בג"צ 262/62 פרץ ואח' נ' המועצה המקומית כפר שמריהו [10], בעמ' 2155; בג"צ 294/75 בן חיים נ' מינהל מקרקעי ישראל [11], בעמ' 415; בג"צ 135/75, 321סאי טקס בע"מ ואח' נ' שר המסחר והתעשיה [12], בעמ' 676; בג"צ 840/79, המ' 830/79, 860[3], בעמ' 747; בג"צ 376/81 [2], בעמ' 456, 470וראה גם ג' שלו, דיני חוזים (דין, תש"ן) 660-661". הדברים הם בבחינת קל וחומר לנוכח נסיבותיו המיוחדות של המקרה הנידון; מדובר בדיירים מוגנים המחזיקים כ – 30 שנה בדירה ששיטחה כרבע משטח המקרקעין.

...

המשיבה טוענת כי אין להיעתר לסעד המבוקש על ידי העותרים לביטול המכרז בהיותו סעד קיצוני שניתן במקרים חריגים, כאשר אין כל תקומה למכרז שפורסם.

" הגם שהמועד הקובע למניין ימי השיהוי הוא מועד קבלת ההחלטה נושא העתירה, הרי שבמקרה דנן, מקובלת עלי הטענה, כי שומה היה על העותרים למצות ההליכים אל מול המשיבה, באמצעות ההשגה ששוגרה אליה.

סיכום העתירה מתקבלת בחלקה ובאופן שהמכרז יוחזר לוועדת המכרזים על מנת שתציג לפני העותרים את חוות הדעת התכנונית או הנתונים התכנוניים הרלבנטיים שעומדים בבסיס החלטתה לדחות את בקשת העותרים לרכוש המקרקעין בפטור ממכרז.

לטענת העותרת, מדובר בהפרה מובהקת ויסודית מצד המשיבות של הוראות המיכרז, התחייבויותיהן ומצגיהן וזאת תוך הפרת החובות המנהליות מצד המשיבות וכן הפרת חובת תום הלב המוגברת וההגינות המוטלת על המשיבות כרשויות ציבוריות.

דיון והכרעה: לאחר שמעתי את הצדדים ועיינתי בכתובים החלטתי לקבל את העתירה, כאשר לתוצאה זו אני מגיע הן עקב פרשנות וקביעות עובדתיות ומשפטיות והן עקב ,בבחינת למעלה מן הצורך, שימוש בהילכת דוקטרינת הבטלות היחסית או התוצאה היחסית , תוצאה העולה בקנה אחד גם עם חובת ההגינות ותום הלב המוגברת של רשויות .

...

זאת ועוד, מהתכתבויות הווטסאפ בין מנהלת העותרת לעו"ד בן משה -היועץ המשפטי של החברה הכלכלית, עולה בבירור שהוא מכחיש שאמר והורה לחייב את העותרת בתשלום ארנונה על כל השנה ולא רק עבור חודשי הפעילות ,כשהוא מציין שהנ"ל אושר על ידי צביקה ברוט ראש העיריה והדברים ברורים ומדברים בעד עצמם ותואמים את גרסת העותרת שאני מקבלה כאמור.

התוצאה: לאור האמור לעיל אני מקבל את העתירה ומחייב את המשיבות ביחד ולחוד לפעול כדי להגיע לתוצאה הנפסקת בפסק דיני שחיובי הארנונה החלים על העותרת יהיו באופן התואם את הוראות המכרז, כפי שנקבע על ידי בפסק הדין, באופן שהסכום הכולל השנתי שעל העותרת לשלם למשיבות יעמוד על חיוב כולל של דמי הזיכיון השנתיים ותשלום ארנונה בגין תקופת השימוש בפועל בקיץ של העותרת בנכס (תקופה של ארבעה-ארבעה וחצי חודשים ).

.אני מחייב את כל אחת מהמשיבות לשלם לעותרת הוצאות משפט בסך של 20,000 ₪.

זאת ועוד, טענה מעין זו שמעלה המשיב נדחתה על ידי ביהמ"ש בת.א. (שלום רחובות) 1784/03 תשלובת מפעלי פלדה מאוחדים בע"מ ואח' נ' גולדהמר אלכסנדר (טרם פורסם) שם נאמר בנוגע לאי העלאת טענת ההתיישנות מצידה של הנתבעת כדלקמן: "נכון הוא כי אין במכתבי ב"כ הנתבעת התייחסות לעניין טענת ההתיישנות או אזהרה כי הוא מתכוון להעלותה, אולם אין דרישה כזו לא בחוק ההתיישנות ולא בפסיקה על פיו. העלאת טענת היתיישנות בכתב ההגנה די בה כדי לעמוד בדרישת העלאת הטענה בהזדמנות הראשונה". על המבקשת אמנם חלות חובות תום לב מוגברות בהיותה רשות מנהלית ואולם גם המלומד ירון אליאס בספרו דיני ביטוח, פרק ב', הוצאת בורסי, תשס"ב-2002, עמ' 748-746, הסבור כי קיימת למבטח חובה להזהיר את המבוטח מפני היתיישנות תביעתו מגביל חובה זו למקרים המתאימים בלבד ואף מציין בעמ' 748-747 כי עמדתו אינה מתיישבת עם עמדת בתי המשפט אשר מפסיקתם עולה כי ניהול משא ומתן לפשרה, חילופי מסמכים בין הצדדים במסגרת משא ומתן, תשלום סכומי ביניים, המתנה משותפת של הצדדים לקביעת נכות על ידי המוסד לביטוח לאומי וכיו"ב אינה עוצרת את מירוץ ההתיישנות.

ובאשר לטענת ההתיישנות המועלית על ידי הרשות ראוי לצטט מדבריה של כב' השופטת ארבל בע"א 5964/03 עזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקוה, תק-על 2006(1), 2149, עמ' 2178: "אכן, הימנעותה של רשות ציבורית מלשלם לאזרח את אשר היא חבה לו, תוך הסתמכות על טענה פרוצדוראלית, אינה מתיישבת, על פניה, עם עקרון ההגינות שהרשות מחוייבת בו או עם עיקרון שלטון החוק לו היא כפופה. מסיבות אלו, קרוב להניח, קבע היועץ המשפטי לממשלה (כתוארו אז) ח' כהן, הנחיה לפיה לא תעלה המדינה טענת ההתיישנות ללא אישורו של היועץ המשפטי לממשלה. הנחיה זו משלה בכיפה משך שנים ולאחרונה עברה שינויים, אולם גם היום, במקרים רבים נמנעת המדינה מלהעלות טענה של היתיישנות, כפי שציין בא כוח היועץ המשפטי לממשלה במסמך עמדה שהגיש במסגרת הליך זה". ובהמשך: "זאת ועוד. חובתה של הרשות כלפי הנפקע עומדת לצד חובתה הכללית של הרשות כנאמנה וכשלוחה של הציבור כולו. מקובל, כי מחובתו של נאמן לטעון כל טענה אפשרית לטובת שולחו. הדברים הבאים, שנאמרו על ידי המלומד מאגי (McGee) בהקשר אחר, נכונים במידה רבה גם לענייננו:

...

בנוסף טוענת המבקשת כי דין התביעה להדחות על הסף גם בשל העובדה כי ההודעה בדבר הארוע לא נימסרה כנדרש על פי סעיף 5א(2) לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952, המחייב מסירת ההודעה תוך 60 ימים מיום המעשה.

לסיכום: תביעת המשיב שהוגשה בתאריך 6/12/05 התיישנה.

סבורני כי לא היתה כל מניעה שהמשיב יגיש תביעתו בזמן ובמהלך תקופת ההתיישנות כדין.

לאור מכלול השיקולים המפורטים לעיל, הנני דוחה בזאת את תביעת המבקש ללא צו להוצאות.