לא בכדי בעדותו המקורית והאותנטית, בפרשת סולמי, בה שימש כעד ולא היה בתוצאתה כדי להשפיע עליו במישרין, ציין כי סיבת התפטרותו היא כי "עברתי למקום עבודה אחר....ניר פתח משרד אחר ואני עברתי לעבוד עם ניר במסחר באופציות".
משקבעתי, כי התובע התפטר שלא בנסיבות המפורטות בסעיף 11 לחוק והוא אינו זכאי לפצויי פיטורים, עלי לבחון האם הוכחה טענתו החלופית, כי לאור הוראות צו ההרחבה ו/או סעיף 26 לחוק היה זכאי לכספים שנצברו במרכיב הפיצויים וכי משיכתם על ידי הנתבעת נעשתה שלא כדין.
אלא, שלאור חופש הבחירה הנתון לעובד מכח סעיף 20 לחוק הגמל ומודל הניידות המקודם על ידי משרד האוצר ומאפשר לעובד לבחור, בכל יום מחדש, היכן יופקדו הכספים שעליו ועל מעסיקו להעביר להסדר הפנסיוני, האבחנות דלעיל בעיתיות מאד שכן הכספים עשויים לאבד את זהותם ולרכוש זהות של כספי "ביטוח קיצבה" בהתאם לגחמות העובד החוסך.
בסיכומיה טענה, כי "אין מקום לחייב אותה בהפסד תשואות משתי סיבות עיקריות: האחת – הנתבעת היתנהלה בענין זה בתום לב ולא בכוונה תחילה. והשניה – עצם העובדה שהתובע השתהה זמן רב עד להגשת התביעה לא יכולה לשמש לו קרקע פוריה לתכנית חיסכון נושאת תשואה" (ר' פרוטוקול עמ' 18 שורות 7-4), וכי "למרות שהתביעה הוגשה במסגרת המועדים הקבועים להתיישנות, הרי שמדובר בתביעה שהוגשה בשיהוי ניכר. שהוי בתקופת ההתיישנות נוצר מקום שיש בהשתהות, פניה לביה"ד משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפיה הלגיטימית של הנתבע שלא להתבע" (ר' פרוטוקול עמ' 15 שורות 31-28).
...
בנסיבות הענין אני קובעת, כי התובע יהיה זכאי לפיצוי בגובה 5,000 ש"ח בגין אי מילוי הוראות חוק הודעה לעובד.
בע"א 8184/12 מרכז תורני לאומי ע"ר – הרב מרדכי דב קפלן (2015) בחן בית המשפט העליון את טענת השיהוי וקבע כהאי לישנא:
"נושא השיהוי במשפט האזרחי אל מול מוסד ההתיישנות, נדון במסגרת פסק דינה המעמיק של השופטת פרוקצ'יה, בע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים [פורסם בנבו] (2003). קבלת טענת שיהוי במסגרת תקופת ההתיישנות היא בעייתית שכן הדבר עומד בניגוד לציפיה הלגיטימית של בעל דין לפעול למימוש זכויותיו במסגרת המועדים הקצובים לו בדין; מחמיר את ההתערבות בזכות היסוד של הפרט בדבר גישה חופשית לערכאות המשפט; ועשוי לפגוע ביכולתו של בעל דין לממש את זכותו לסעד בתביעות שנועדו לתת תרופה על פגיעה בזכויות. טענת שיהוי המועלית כנגד תובענה אזרחית, שעה שטרם חלפה תקופת ההתיישנות, תתקבל בנסיבות נדירות בלבד, בהן הוכיח הנתבע כי בעל הדין זנח את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הצד השני את מצבו לרעה, אם במובן הראייתי ואם במובנים אחרים (ע"א 5793/96 חיים נ' חיים [פורסם בנבו] (1997); ע"א 4682/92 עזבון המנוח סלים עזרא שעיה ז"ל נ' בית טלטש בע"מ [פורסם בנבו] (2000))."
לאור האמור לעיל, טענתה של הנתבעת כי התביעה הוגשה בשיהוי ניכר, נדחית.
מאחר והתובע הגיש תביעה על סך 42,638 ש"ח אשר רובה נדחתה ועדותו בענין נסיבות סיום עבודתו לא תאמה את גרסתו המקורית כפי שהועלתה על ידו בעדותו, אני סבורה שיש לחייבו בהוצאות הנתבעת בסך של 4,000 ש"ח אשר ישולמו בתוך 30 ימים מהיום.
