ברם לא מצאנו בסיס משפטי לכלל ההפוך, לפיו, רצונו של צד להביא ראיה שבסופו של יום לא הובאה, בשל מחדל של אחר, מקים חזקה לפיה היה באותה הראיה בכדי לסייע לו או לחזק גירסתו (שהרי לא אחת, מביאים צדדים להליך ראיות מטעמם שאינן מסייעות להם בנגוד לציפיותיהם, ועדים, שחקירתם הנגדית מרוקנת מתוכן את עדותם הראשית בתצהיר).
לאמור בעיניין זה יש להוסיף, כי הסתבר מראיות הצדדים בפני בית המשפט קמא, כי במועד מסוים לאחר הפעלת יפויי כוח מתמשך בעיניינה של המנוחה (ובשלב שבו לטענת המערערים כבר לא היתה המנוחה כשירה), ניסה המערער להחתימה, יחד עם עו"ד מרגלית, על מסמכים שונים לרבות על גבי מיסמך על החלק ('בלנקו') (עמ' 16 ועמ' 19 לפרוטוקול, חקירתו של מ.ש).
...
מצאנו טענה זו מעט מוקשה; ראשית, באם לא היתה המנוחה צלולה באותה עת, מדוע בחר מ' להקליטה.
יתרה מכך, אף אילו נתן היה לקבל את עמדת המערערים לפיה, שני אחי המנוחים הינם יורשיהם (וכאמור – לטעמנו לא כך הם פני הדברים), הרי שלפי סעיף 42(ג) לחוק הירושה, במידה והיורש השני נפטר לפני שעת זכייתו, הוראות הצוואה לטובתו מתבטלות ומקום בו מ.ש ז"ל נפטר לפני שני המנוחים, הוראת הצוואה לטובתו, אפילו הייתה קיימת, מתבטלת, ואין כל מעמד לילדיו.
סוף דבר
לאור כל האמור לעיל, מצאנו לדחות את הערעור במלואו.