תובענה על דרך טען ביניים בעקבות פסק דין בתביעה קודמת

החלטת בית המשפט קמא בהחלטתו עמד בית המשפט קמא על ההבדל בין מעשה בית-דין מסוג 'השתק עילה' (מחסום דיוני בפני תביעה נוספת באותה עילה, בין אותם בעלי דין) לבין מעשה בית דין מסוג 'השתק פלוגתה' (מחסום דיוני בפני היתדיינות חוזרת בשאלה עובדתית או משפטית שכבר נדונה והוכרעה בין הצדדים במסגרת הליך קודם), עמד על התנאים לקיומו של השתק פלוגתה (זהות הפלוגתאות; קיום דיון לגופה של הפלוגתה; הכרעה מפורשת או מכללא בפלוגתה; ההכרעה הייתה חיונית לצורך פסק הדין), וכן קבע כי טענת המבקשת נוגעת למעשה בית דין מסוג השתק פלוגתה.

לפיכך נקבע כי לא היתקיים התנאי שלפיו במסגרת פסק הדין בתביעה ברמלה הייתה הכרעה מפורשת או מכללא בפלוגתה וזאת מהטעם שבפועל לא הייתה כל הכרעה, אלא קביעה כי "המאזן הראייתי נותר מאוין". לבסוף נקבע, כי אף שפסק דין שניתן על דרך הפשרה על-פי סעיף 79א, עשוי להקים מעשה בית דין, הרי שככלל וכפי שנקבע בעיניין זה, רק במקרים חריגים יוחל השתק פלוגתה על פסק דין שניתן בדרך זו וזאת, בכפוף להסכמה מפורשת של הצדדים בעיניין מהות הפלוגתה העומדת להכרעה (רע"א 682/07 לבייב נ' גילר (21.6.2007)‏‏ (להלן – עניין לבייב)).

כידוע, רשות ערעור על החלטה אחרת של בית משפט בעיניין אזרחי תנתן אם שופט ערכאת העירעור שוכנע כי "אם העירעור על ההחלטה יידון במסגרת העירעור על פסק הדין ולא באופן מידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה" (סעיף 52(ב) בחוק בתי המשפט לעניין רשות ערעור על החלטת ביניים של בית משפט השלום וסעיף 41(ב) לעניין רשות ערעור על החלטת ביניים של בית המשפט המחוזי; על המשמעות של "הליך מיותר או בדרך שגויה", ראו בין השאר: רע"א 2856/12 כהן נ' מע"צ – החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ (20.5.2012)‏‏, פסקות 10-8, כבוד השופט צ' זילברטל (להלן – עניין כהן)).

...

בנסיבות אלה דין התביעה להידחות וכל צד יישא בהוצאותיו".

דיון והכרעה לאחר בחינת בקשת רשות הערעור, החלטת בית המשפט קמא ובחינת התביעה ברמלה, לרבות פסק הדין שניתן בעניינה וכאמור בפתח הדברים, נמצא כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור אף ללא צורך בתשובת המשיבים.

זאת כפי בעניין לבייב (כבוד השופט א' רובינשטיין, פסקה יב(1)): "כאשר עסקינן בפסק דין הניתן בהסכמה נוצר ספק מובנה באשר לכוחו להקים השתק פלוגתא (ראו  3820/03 דמארי נ' מינהל מקרקעי ישראל (טרם פורסם) (השופט עדיאל); פרשת מלמד, 520; לעיון בגישות שונות לכך ראו זלצמן, 331 – 337); זאת בשל העוול העלול להיגרם לצד המושתק – מקום שלא התקיים בפועל דיון אדוורסרי בין בעלי הדין לבירור הפלוגתא. הסכם פשרה מונע לרוב על ידי רצון הצדדים להביא לידי סיומה את ההתדיינות המשפטית ובכך לחסוך זמן ומשאבים – והחלה דווקנית של כלל השתק הפלוגתא על פסק דין שניתן בדרך הפשרה עלולה להביא להימנעותם של בעלי דין מסיום המחלוקות בפשרה, מחשש להשפעת פסק הדין שבפשרה על הליכים עתידיים. על כן יש לבחון  בקפידה את טיב ההסכמה שהוצגה לבית המשפט ושעל פיה ניתן פסק הדין – בטרם יוחל השתק פלוגתא. לעניין זה יש לשאול 'אם הסכמתו של בעל הדין שנגדו מועלית טענת ההשתק בהתדיינות המאוחרת למתן פסק הדין בהסכמה, כוללת בחובה גם הסכמה לקביעה מסוימת בפלוגתא כלשהי שהועלתה למחלוקת על ידי הצדדים, בבחינת הודאתו של בעל הדין בתוכנה המסוים של אותה קביעה... קביעה שנעשתה בהסכמת הצדדים לצורך פסק דין בהסכמה דינה כדין קביעה שנעשתה על ידי בית המשפט בעקבות בירור לגופה של הפלוגתא שבמחלוקת' (זלצמן, 335)". לנוכח כל האמור לא נמצא מקום להתערב בהחלטת בית המשפט קמא.

כאמור, בקשת רשות הערעור נדחית.

בכלל זאת, עתרה להשבת הוצאותיה הנטענות בפרויקט החל משנת 2008, ע"ס 3,859,742 ₪ בצרוף מע"מ. כן עתרה לחייב הקבוץ בסך 21,726,479 ₪ בצרוף מע"מ, בגין אובדן רווחים עתידיים אשר חושבו בהתאם לאישורים שהתקבלו מאת רמ"י במסגרת מיסמך הבקרה ומסמך התיקצוב אשר גובשו בדוח חברת פארטו הנדסה בע"מ. חברת פארטו נשכרה על ידי רמ"י לחישוב אומדן העלויות המותרות לגבייה ממשתכנים, כפי שרמ"י פירסמה ברשימותיה לעיון הציבור (כזכור, ביום 17.9.20 הודיעה התובעת על הקטנת סכום התביעה, והעמדתו על סך של 18,000,000 ₪).

לאור המחלוקת הנטושה בין הצדדים ביחס למועד עריכת תחשיב ההפסד ואובדן הרווח - מיום 8.3.11, המועד בו אישרה רמ"י את עלויות התשתיות הצמודות בפרויקט, כטענת התובעת, או מחודש יולי 2015, המועד המוקדם ביותר שניתן למנות לאחר קבלת האישורים ובצוע פעולות השיווק בעקבות פסק הדין בתביעה הקודמת, כטענת הקבוץ - בהחלטתי מיום 17.6.20 הוריתי למומחית לערוך בחינה של שיעור הרווחים לפי שתי החלופות שהציגו הצדדים, כל חלופה בנפרד.

טענה זו אינה הולמת את דרך הילוכה של התובעת לאחר שניתן פסק הדין בתביעה הקודמת.

סיכום ביניים בפסק הדין שניתן בתביעה הקודמת, הורה ביהמ"ש על אכיפת הסכם 2007 ונספח 2009, תוך קביעה כי על הקבוץ לעשות כל הנידרש לקידום הפרויקט.

...

שוכנעתי כי המועצה מעולם לא הייתה נכונה לחתום על טיוטת הסכם משולש כלשהו, וכי אף אם כל יתר המחלוקות בין הצדדים היו באות לכלל פתרון בשנת 2012, עדיין הייתה המועצה מסרבת לחתום על ההסכם, לרבות בשל עמדתה בעניין קצב האכלוס.

על רקע האמור - לרבות אחר שהתרשמתי כי הקיבוץ לא פעל לשכנע את המועצה שלא לחתום על ההסכם המשולש כטענת התובעת, ומצאתי כי אף אין יסוד לטענה כי הוראות התכנית החדשה משנות את זכויות והוראות התכנית הקודמת או פוגעות בה - שוכנעתי כי אין קשר סיבתי בין מחדלי הקיבוץ שנקבעו בפסק הדין בתביעה הקודמת לבין נזקי התובעת הנטענים בתביעה זו. אשר להוצאות ההליך, ככלל, בעל דין שזכה זכאי לקבל הוצאותיו מבלי שייצא שכרו בהפסדו (ראו בעניין זה תקנות 155-151 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018).

עם זאת, בשים לב לעובדה שאין חולק כי הקיבוץ חדל כלפי התובעת כמפורט בפסק הדין שניתן בתביעה הקודמת, סבורני כי בנסיבות העניין לא יהא זה מן הדין, ובוודאי לא מן הצדק, לפסוק הוצאות לטובת הקיבוץ.

תקנה 54 חלה באותם מצבים שבהם נקבעה בדין אחר קביעה פוזיטיבית באשר להליך אותו יש לנקוט בפניה לבית המשפט, שאינו כתב תביעה, ואותו הליך אחר כבר אינו אפשרי שכן בוטל במסגרת התקנות החדשות (המרצת פתיחה, סדר דין מקוצר, טען ביניים ואבעיה).

הדברים יפורטו להלן; כפי שציינה המשיבה 2, ובצדק, התקנות החדשות קבעו הסדרים חדשים, אשר במסגרתם בוטלו הליכים שהיו נהוגים בהסדר הקודם, וזאת בכדי להשיג את אחת מתכליות התקנות, והיא פישוט ההליכים האזרחיים.

פסק דין זה אושר על ידי בית המשפט העליון בפסק דינו בע"א 7486/21 מיום 8.3.2022, שם, בפסק דינה של כבוד השופטת ד' ברק-ארז נאמרו הדברים הבאים: "12. תחילה אדרש לפרשנות הלשונית. כאמור לעיל, תקנה 54 לתקנות החדשות מתייחסת למקרים שבהם "נקבע בדין שניתן לפנות לבית המשפט בהליך עקרי שלא על דרך כתב תביעה..."..

...

       על רקע האמור, את ההסדר הקבוע בתקנה 54 לתקנות החדשות יש להבין כמעגן חריג לכלל.

המסקנה המתבקשת היא כי היה על הנאמן להגיש כתב תביעה ערוך כדין, על כל המשתמע מכך.

אשר לפסק-הדין שניתן בבית משפט השלום, זה הורה על דחיית תביעת התובע על הסף מחמת מעשה בית דין בשל פסק-הדין בהליך הקודם, וגם מחמת היתיישנות עילתה.

לאחר שהצדדים טענו בעיניין דרך סיום ההליך כלפי טבעון, ולאחר שביום 18.7.2018 הגיש ב"כ התובע בקשה לחזור בו מהסכמתו למחיקת התביעה, ניתן פסק-דין משלים ביום 19.7.2018 במסגרתו קבע בית המשפט כי התביעה נגד טבעון תדחה ולא תימחק.

בפסק-הדין מיום 19.7.2018 נאמר כי טבעון טען שאינו חייב דבר למבקש וכי הוא הפנה למסמכים שונים שהוגשו בהליך הביניים, לרבות לפסק הבורר, החלטת בית המשפט המחוזי והחלטת בית המשפט העליון באותו עניין (פסקה 5 לפסק-הדין).

במקרה דנא, דין התביעה להדחות מאחר שעל פני הדברים אין בנטען בכתב התביעה כדי להביא למסקנה לפיה היתקיימו התנאים המאפשרים ביטול פסק-דין מחמת מירמה, וזאת מטעמים מספר: האחד, עניינו בכך שהתובע היה מיוצג בהליך הקודם, והסכמתו לדחיית התביעה נגד הנתבעת כמו גם חזרתו מהתביעה נגד טבעון ניתנה לאחר שהוא נחקר ולאחר שנועץ בבא-כוחו.

...

הנתבעים טענו שיש לדחות את התביעה על הסף הן מחמת מעשה בית דין, הן בשל התיישנות התביעה, הן מאחר שהיא תביעה קנטרנית, הן מהטעם שמעיון בתביעה עצמה עולה שאין בה כדי להרים את הנטל לכך שפסק-הדין הקודם ניתן בעקבות מרמה כלפי בית המשפט.

אלא שהנמקתו להחלטתו לפיה יש לדחות את התביעה ולא למוחקה לא נשענה על טענות אלה.

לנוכח מכלול טעמים אלה הגעתי למסקנה לפיה דין התביעה להידחות על הסף מאחר שלא הוכחו, ולו לכאורה, התנאים הנדרשים לביטול פסק-דין מחמת מרמה.

לפיכך התביעה נדחית.

התביעה הנוכחית הוגשה על ידי התובע בחודש יולי 2021, כתביעת נגד לתביעה שהגיש הנתבע כנגדו עוד קודם לכן, בחודש דצמבר 2020, בה תבע מהתובע ואישתו וכן מהערבים להסכם השכירות, 616,800 ₪, בגין פיצוי מוסכם עבור איחור של כשנתיים ועשרה חודשים בפנוי המושכר (ת.א. 55802-12-20), כשלטענת הנתבע, התובע ומשפחתו פינו את המושכר רק בחודש אוקטובר 2019 ולא ביום 31.12.16 כפי שטען התובע.

התובע טוען כי אין לנתבע הגנה מפני התביעה הנוכחית הצודקת של התובע והוא היה אף מוכן להוכיח אותה, אולם בשל פסק הדין שניתן בהליך השני ואשר חייב אותו בדמי שכירות בשיעור פי 4 מדמי השכירות החוזיים, רפו ידיו.

במסגרת פסק דינו קבע כב' השופט עמית, בין היתר, את הדברים הבאים: בהנתן תקנות 44 ו-42, דרך המלך היא שהפסקת תובענה על רקע שימוש לרעה בהליכי משפט תהיה על דרך של מחיקת התביעה לפי תקנה 41(ב) ו-(ג).

סיכום ביניים: דרך המלך שהתוו התקנות היא כלהלן: (-) במחיקת תובענה – מחיקה אינה מהוה מעשה בית דין.

...

לפיכך, אני דוחה את התביעה.

מסקנה זו הייתה נכונה באותה מידה גם לו החלטתי למחוק את התביעה.

לפיכך, התובע ישלם לנתבע הוצאות משפט בסך של 40,000 ₪ תוך 30 יום מהיום.