תובענה לסעד הצהרתי בדבר סמכות שיפוטית

הצהרה על זכות זיקת הנאה או זיקת הנאה מכוח שנים הנה סעד הצהרתי הנכנס לגדרי סמכותו של בית המשפט המחוזי כ"תביעה אחרת הנוגעת למקרקעין", שכן מדובר למעשה בתביעה למתן סעד הצהרתי לזכות במקרקעין שאינה נמנית עם תביעות של "חזקה או שימוש במקרקעין" (שבסמכות בית משפט השלום), שכן בפסיקה נקבע כי מדובר בגריעה מזכות הבעלות ולכן הסמכות לקבוע זיקת הנאה כלשהיא מסורה לבית המשפט מחוזי (ר' ע"א 700/88 אסטרחן נ' בן חורין, פ"ד מה(3) 720), כשהנטייה היא לראות בזיקת ההנאה "זכות חפצא" ולא "זכות גברא", ואין לראות בה תביעה "לשימוש במקרקעין" (ר' ת"א 239/95 דור גל עזר נ' אבי גולדבליט, תשנ"ה (2) 163).

ובע"א 6576/05 אסתר שמעון ואח' נ' רות רחמוס גבעון, נקבע: "אכן, לא לבית משפט השלום כי אם לבית המשפט המחוזי נתונה סמכות השיפוט העניינית להצהיר על קיומה של זיקת הנאה. כידוע, בית משפט השלום מוסמך לידון ב"תביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין או בדבר חלוקתם או חלוקת השמוש בהם, לרבות תביעות הכרוכות בהן... אך בית משפט השלום לא ידון בתביעות בדבר חכירה לדורות ובתביעות אחרות הנוגעות למקרקעין" [סעיף 51 (א)(3) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984].

...

בפסק הדין מיום 30.09.2015 קבע בית המשפט כדלהלן: "סופם של דברים הוא, כי התביעה מתקבלת באופן בו הנני מצהיר, כי זכויות החכירה, השימוש והחזקה בדירה הנמצאת בקומת הקרקע של המבנה הבנוי על המגרש הידוע כמגרש 123 א' חלקה 123 בגוש 30367 הנמצא ברח' הזית 11, מבשרת ציון, שייכות לתובעים (93% לתובעת, ו-7% לתובע), לרבות כל תוספת בנייה, מרפסת ומחסן, אשר נבנו על ידי התובעים בקומת הקרקע בצמוד לדירה האמורה, או היו קיימים שם עת נכרת ההסכם."(להלן: פסק הדין) אם כן, זכויות החכירה, השימוש והחזקה, בדירה הנמצאת בקומת הקרקע שייכים לנתבעים, וכעת הצדדים חלוקים באשר לזכויות בחצרים של המקרקעין.

סיכום בכל הנוגע לבקשה לצו עשה, מתקבלת הבקשה לאיטום הדלת שפרצה הנתבעת, ואני מורה כי הנתבעת תעשה כן בתוך 30 יום.

ברם, מושכלות יסוד הן שבית המשפט מוגבל לסעד שנתבע בכתב התביעה ופסיקת סעד אחר שלא נתבע מהווה חריגה מסמכות (בע"ם 7847/06 פלוני נ' פלוני (11.12.2006); ע"א 19/83 חברת שלמה כרמל בע"מ נ' בריח חברה לייצור בע"מ, פ"ד לט(4) 522, 530 (1985)), על כן ולאור קביעתי לעיל כי השימוש שנעשה בחניה הוא שימוש רגיל וסביר, והיות והתובע עתר למתן צו מניעה קבוע רק ביחס לחניה – התביעה בגין סעד זה נדחית.

אוסיף, מעבר לצריך, כי ממילא כל עוד לא פונים הצדדים בהליך מתאים להסדרת זכויותיהם בחצרים ובכל מה שאינו הדירות עצמן במקרקעין, הרי שחל על המקרקעין פרק ו1 לחוק המקרקעין, ואיש מהם אינו רשאי לעשות שום פעולה שאינה מהווה "שימוש רגיל וסביר". לאור התוצאה אני מורה כי הנתבעים תישא בהוצאות התובע ובשכר טרחת עו"ד בסך כולל של 7,500 ₪.

טענותיהם נפרשות על מספר מישורים שונים ואביא את הדברים בתמצית: לעמדתם נפלה טעות אצל המבקשת בכל הנוגע לסדרי הדין והתקנות הרלבנטיות לבקשה; סמכות השיפוט הייחודית נקבעה בהסכם השכירות רק ביחס לשוכר ולא ביחס לערבים; סמכות השיפוט הייחודית שהוקנתה בערבות, אם הוקנתה, חלה על תקופת ההיתקשרות החוזית הראשונית בלבד בעוד שעילת התביעה נוגעת לתקופה בה עיקר טענתם של התובעים נסמכת על כך שהם אינם ערבים לו עוד; בחינת מקום השיפוט צריכה להיגזר על פי מקום מגורי הנתבע (שצוין על ידי המשיבים בסעיף 27 כ"שוכר" הגם שהם התובעים והשוכר אינו צד להליך כאן); סוג ההליך הננקט שהוא לטעם המשיבים קצר וניתן לניהול בכל בית משפט שהוא; נסיבות אישיות של המשיבים והטרחה וההוצאות הנוספות הכרוכות בניהול הליך במרכז הארץ לרבות בתקופת המשבר הרפואי.

נימוקי המבקשת מקובלים עליי במלואם ולכן אסתפק במספר הערות קצרות: ההליך העקרי הננקט פה הוגדר על ידי התובעים תחילה כהמרצת פתיחה ולאחר מכן שונה על ידם לתביעה אזרחית הכוללת סעד הצהרתי הנוגע לבטלות ערבותם ביחס להסכם שכירות שנחתם בין המבקשת ובין גורם אחר (להלן - השוכר) וזאת לאחר שהמשיבה פנתה אליהם בהתראה טרם נקיטת הליכים למימוש הערבות שנחתמה על ידם.

...

תמצית ההכרעה ודיון לאחר עיון בבקשה, בתגובה ובתשובה לתגובה - דין הבקשה להתקבל.

אין בידי לקבל טענת התובעת כי משחלפה התקופה החוזית הראשונה הרי שפגה תניית השיפוט הייחודית, והטענה משוללת הגיון פנימי.

נראה לי כי ב"כ המשיבים נתפס לכלל טעות בכל הנוגע לאמור בסעיף 27 לתגובה בשים לב שהמשיבים הם התובעים בהליך ועליהם מוטל הנטל לעמוד בהוכחת הבסיס לקיומה של סמכות מקומית.

סוף דבר עיון בנוסח התנייה כאמור לעיל מלמד באופן חד וברור על כוונת הצדדים להעניק סמכות שיפוט ייחודית ובלעדית לבתי המשפט בעיר תל אביב - יפו או במחוז מרכז בכל הקשור לכתב הערבות שעליו חתמו המשיבים ואשר הוא הוא עומד במרכז ההליך שנקטו בו, כאשר ביחס לנושאים העולים מהסכם השכירות הסמכות על פניה מוקנית לבתי המשפט במחוז תל אביב בלבד.

משלא הוצג כל נימוק אחר שיש בו כדי להצדיק סטייה מההסכמה המוקדמת אליה הגיעו הצדדים, שכאמור הינה מדויקת ובהירה, ומטעמי יעילות הדיון אני נעתרת לבקשה ומורה על העברת התיק למחוז תל אביב.

כמו כן, אין לומר כי תביעה למתן סעד הצהרתי בדבר קיום זיקת הנאה הנה תביעה בדבר חזקה או שימוש במקרקעין, שהרי, על פי סעיף 5 לחוק המקרקעין זיקת הנאה הנה "שיעבוד מקרקעין להנאה שאין עימה זכות להחזיק בהם" (ראו: ה"פ 613/99 סלמאן נ' עבד אלרחמאן (14.1.2001); ה"פ (רח') 34374-02-10 ליביה פפר נ' חוה פישמן (1.5.2011).

הסעד לו עותר המבקש הוא למעשה סעד של רישום זיקת הנאה, שמשמעותו הצהרה בדבר עצם קיומה של זיקת הנאה, כאשר סמכות השיפוט העניינית בגין סעד זה נתונה לבית המשפט המחוזי.

...

לאחר עיון בסיכומי הצדדים, להלן החלטתי בטענה בדבר סמכותו העניינית של בית משפט זה. בתובענה זו מבקש המבקש מבית המשפט להורות למשיב לתקן ו/או להוסיף על הסכם השיתוף (הרשום במרשם) שבין הצדדים המתייחס למקרקעין בחלקה 46 גוש 6665 פרק העוסק בזיקת הנאה.

כך, בסעיף 82 לפסק הדין נקבע: "... בנסיבות אלו, אני סבור כי לאור הוראות סעיף 14 לחוק המקרקעין, ולאור הפסיקה בנושא, על התובעים יעניקו לנתבעים זיקת הנאה כדלקמן..." ובסעיף 129.2 נקבע: "התובעים, בשיתוף פעולה עם הנתבעים, ירשמו עד ליום 1.11.18 זיקת הנאה לצורך מעבר של כלי רכב והולכי רגל בהתאם לתשריט בסעיף 82 לעיל". ממה נפשך ? אילו היה עניין זיקת ההנאה בסמכותו העניינית של בית המשפט, פשיטא שבית המשפט היה מצהיר על זיקת ההנאה ומורה בפסק הדין על רישום הזכות במקום להורות לצדדים לשתף פעולה לרישומה.

הכל טוב ויפה, אך אני סבור כי אין מדובר במקרה שבו פסק הדין דורש הבהרה, שכן הוא ברור ומפורט מאד; ולא פחות חשוב הוא, שנראה לי כי התנאי הבסיסי והמקדמי לכך שבית המשפט ייתן סעד על דרך ההצהרה כדי להבהיר את פסק דינו, הוא שההכרעה בפסק הדין הראשוני ניתנה בגדרי סמכותו העניינית של בית המשפט.

נוכח מכלול האמור לעיל, אני מקבל את בקשת המשיב וקובע כי לבית משפט זה אין סמכות עניינית לדון בתובענה.

אשר על כן, אני מורה על מחיקת התובענה בשל חוסר סמכות עניינית, ומחייב את המבקש לשלם למשיב הוצאות בסך 3,000 ש"ח. המזכירות תסגור את התיק.

בפסק הדין בעיניין רע"א 3144/03 אלביט הדמיה רפואית בע"מ ואח' נ' Harefuah Servicos de Saude S/c Ltd ואח', פ"ד נז(5) 414 (2003) (להלן: "עניין אלביט הדמיה") קבע כב' בית המשפט העליון את הדברים הבאים: "לפי ההשקפה הרווחת במשפטנו, אין בכוחו של הסכם בין הצדדים לשלול מבית-משפט בישראל את סמכות השיפוט, עם זאת ככלל, יכבד בית-המשפט תניית שיפוט מוסכמת בין הצדדים ויפעיל את שיקול-דעתו להמנע מלהחיל את סמכותו במקרה שקיימת בו בין הצדדים תניית סמכות שיפוט ייחודית זרה. בית-המשפט נוהג כך משום שתניית השיפוט היא חלק מהסכם בין הצדדים, ואין בית-המשפט נותן ידו להפרת הסכמים ... בית-המשפט יימנע מלאכוף תניית שיפוט ויורה על קיום הדיון בבית-משפט ישראלי אף שהצדדים הסכימו שענייניהם יידונו רק בפני בית-משפט זר, רק אם הטוען נגד תניית השיפוט יוכיח קיומן של נסיבות מיוחדות (נסיבות כאלה מתקיימות למשל כאשר התובע לא יוכל לזכות במשפט צדק במדינה שלה הוקנתה בחוזה סמכות ייחודית, בגין הפליה גזעית...)". מן הכלל אל הפרט; מעיון בכתב התביעה על נספחיו, עולה כי המערכת ההסכמית שבין הצדדים, מבוססת בעיקרה על הסכמי מכירת המניות לתובע, כמו גם הסכם האספקה.

ההסכמים מעולם לא בוטלו ולא התבקש לבטלם, ולמעשה, הסעד העקרי המבוקש בתביעה, לצד הסעד ההצהרתי בדבר הפרת ההסכמים, הוא "אכיפת ההסכמים במלואם, ככתבם וכלשונם". (ר' ס' 109 לכתב התביעה, ס' 9 לתשובה לבקשה וכן חוו"ד המומחה לדין הזר, נספח 6 לתשובה לבקשה).

...

בהתייחס להליך הפרטני המונח בפני, נתתי דעתי למכלול השיקולים אליהם הפנה כב' בית המשפט העליון בפסקי הדין שניתנו על ידו, כמו גם לשתי נקודות נוספות כדלהלן: מצאתי כי קיים פער בין המסקנה המתבקשת באשר לכך שבתי המשפט בישראל אינם מהווים את הפורום הנאות לדון בהליך וכן כי ייטב באם גם הליך מימוש הסעדים המבוקשים לעניין מניות החברה לא ייעשה בישראל, לבין ההנחה על פיה בכל הנוגע למימוש הסעד הכספי (אם וככל ויינתן), יכול וקיימת עדיפות למערכת המשפט בישראל, וודאי עת אותרו נכסים בהם למבקשים זכויות בישראל.

סוף דבר בהינתן מכלול הטעמים אשר נמנו לעיל אני מורה כי אין להידרש להכרעה בתביעה במערך היחסים שבין המשיבים-התובעים לבין המבקשים- הנתבעים 1, 2 ו-4.

המזכירות תתבקש להמציא החלטתי זו לידי הצדדים ניתן היום, ל' חשוון תשפ"ג, 24 נובמבר 2022, בהעדר הצדדים.

קבלת עמדתו של חברי, שלפיה בעל דין הטוען כי הבורר חרג מסמכותו מנוע מלהביא את עניינו לפני ערכאה שיפוטית מוסמכת, כל עוד לא ניתן פסק הבורר הסופי, תוביל לחוסר שויון בין תובעים לנתבעים.

על פני הדברים, ניתן לסבור כי הילכת רפאלי עומדת בסתירה לעניין עריית נתניה, שם נדון ערעורה של עריית נתניה על פסק דין שדחה את תביעתה לסעד הצהרתי בדבר סמכות הבורר, כערעור בזכות בפני שלושה משופטי בית משפט זה. הדבר אף מעורר תמיהה מסוימת, בשים לב לכך שהשופט ש' לוין שכתב את הילכת רפאלי, היה זה שדן בעיניין עריית נתניה, שנים ספורות קודם לכן, בעירעור בזכות שהוגש על פסק דין שהכריע בשאלת סמכותו של הבורר.

...

אחרת, נמצאנו מאפשרים לערער על החלטת ביניים של הבורר לגופה, כפי שהצדדים בענייננו חפצו לעשות.

אשר על כן, סבורני כי צדק בית המשפט בדחותו על הסף את תביעת המבקשת.

הערעור נדחה פה אחד.