תובענה למתן הצהרה על התיישנות עבירות תעבורה

בסיפא של סעיף 3 לתצהיר האמור הוצהר: "כמו כן, אני מצהיר ומאשר כי אני מסכים שכל עבירה שנרשמה ו/או תרשם ע"ש בעל רישיון הפעלת המונית בתקופת השמוש, תוסב ותירשם על שמי וחובתי". המדינה היתנגדה לביטול פסק הדין, אולם על אף שמצאתי, כי הנימוק לאי התייצבות הנאשם אינו מוצדק, הרי שלנוכח התצהיר המפורט מצאתי, שישנו חשש לעיוות דין ולפיכך, נקבע דיון בבקשה לתאריך 8.3.2017.

ובהרחבה, גם אם מניחה ההגנה, לטובת התביעה, כי גם לו ידע הנאשם על דבר קיומו של כתב האישום ותוכנו, במועד הדחייה האחרון, דהיינו ביום 24.12.2017, הרי שמדובר בפרק זמן של כשנה וחצי מיום ביצוע העבירה המיוחסת, וכן, חלפו למעלה משלושה חודשים, מאז הוכח כי אחר החזיק ברכב, ולמעשה, חלפו כשבעה חודשים מאז הוסב כתב האישום על שמו של הנאשם (ביום 22.5.2017), כך שאין מנוס אלא מההחלטה כי הדו"ח התיישן כנגד הנאשם הנוכחי.

וכך מורה לנו סעיף 225א'(א2): "על אף האמור בפסקות (1) ו-(2) שבסעיף קטן (א1), הוכיח בעל הרכב כי לא חלה עליו אחריות פלילית לעבירה לפי סעיף 27ב לפקודת התעבורה, ניתן להגיש כתב אישום או להמציא הזמנה או הודעת תשלום קנס אם לא עברה שנה מיום ביצוע העבירה, או אם לא חלפו שלושה חודשים מהמועד שבו הוכיח בעל הרכב כי לא חלה עליו אחריות כאמור, לפי המאוחר, ובילבד שלא עברו שנתיים מיום ביצוע העבירה." ומן הכלל אל הפרט, מכיוון שמדובר בעבירה אשר הוכחתה מבוססת על צלום, הרי שיש להודיע לבעל הרכב או לזמנו בתוך 4 חודשים מיום ביצוע העבירה ובמידה שבעל הרכב אשר במקרה זה, מר ציון חדד, הוכיח כי אחר נהג, ובעניינינו ולאור התצהיר החתום בפני עו"ד ועפ"י תוכנו, הנהג האחר, קרי, הנאשם הנוכחי הוא זה שנהג ברכב במועדים הללו, או לפחות נהג ברכב מנהג בעלים, הרי שאז יש להוכיח שהנאשם ידע על הגשת כתב האישום לכל היותר, שנה לאחר ביצוע העבירה או שלושה חודשים לאחר הוכחת זהותו, לפי המאוחר, והאמור בכפוף לכך כי לא חלפו שנתיים מיום ביצוע העבירה.

...

מלשונו של סעיף 228(ד) נמצאנו למדים כי בפני תובע עומדת הברירה לשלוח הודעת קנס, אך אם הוא סבור שנסיבות העבירה מחייבות בירור המשפט, עליו להגיש כתב אישום בדרך הרגילה, אך בפירוש אין תובע יכול לעשות את השניים גם יחד.

בנסיבות אלו, אני מקבלת את בקשת הנאשם ומורה על ביטול כתב האישום מחמת התיישנות.

המזכירות תודיע החלטתי לצדדים.

על פי הנטען, כאשר מרבית טענות התובעת מתמצות בנושא ההרשעה הפלילית, הרי שדין התביעה להדחות על הסף בהעדר סמכות עניינית , שכן בית משפט השלום אינו מוסמך לידון בהתיישנות העבירה או בשאלת ההרשעה הפלילית.

תמצית טענות התובעת (המשיבה) לטענת התובעת תקנה 44א' לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974, קובעת שבעבירות תעבורה שעליהן חל סעיף 239 א לחוק ובעבירות קנס, רואים את ההודעה על ביצוע העבירה , ההודעה לתשלום קנס או ההזמנה למשפט לענין עבירת הקנס כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו חמישה עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב המנעותו מלקבלן.

עם זאת, בעיניין התיישנותו של הקנס כך נקבע: "לצד טענתם על עצם ההרשעה, טענו המערערים לפני בית המשפט המחוזי כי הקנסות שהוטלו עליהם התיישנו. סעיף 70 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 קובע כי משלא שולמו הקנסות במועדם, הם ייגבו על פי הוראות פקודת המסים (גביה) ככל מס אחר (ראו: עניין פסי, בעמוד 718). לפיכך, אין בסיס לטענת המערערים לפיה פקודת המסים (גביה) אינה חלה על קנסות חניה. בעיניין פסי קבע בית משפט זה (מפי השופטת ט' שטרסברג-כהן) כי כיוון שבמצב דברים כמו בעניינינו, עת רואים את המערערים כמי שהורשעו, אין בית המשפט הפלילי מוסמך לידון בהתיישנותו של הקנס שכמוהו כעונש שנגזר על ידיו; כי מדובר למעשה בגביה על פי פקודת המסים (גביה) שאינה בסמכותו של בית המשפט הפלילי; כי בקשה להצהיר על התיישנותו של עונש קנס היא במהותה בקשה למתן סעד הצהרתי אותו יכול לתת בית משפט הדן בעיניין אזרחי; וכי ההכרעה בסוגיית ההתיישנות מחייבת בחינת שאלות משפטיות ועובדתיות שבירורן מתאים להעשות בבית המשפט האזרחי (ראו: עניין פסי, בעמוד 719). השופטת ט' שטרסברג-כהן דחתה גם את האפשרות כי התיישנותו של קנס תתברר במסגרת עתירה לבג"ץ והסבירה כי:          

בנסיבות אלו, ומאחר שליבת התביעה מתייחסת להוצאות הנילוות שנוספו לקנס כתוצאה ממשך הזמן שעבר מיום מתן הקנס ועד יום הגשת התביעה, כאשר שאלת התיישנותו של הקנס דרושה הכרעה לאורן של נסיבות עובדתיות נטענות, אני קובעת כי בית משפט זה מוסמך לידון בתובענה.

...

סעיף 229 (ח2) לחוק סדר הדין הפלילי קובע כי: "לא שילם אדם את הקנס, חלפו המועדים להגשת בקשה לביטול הודעת תשלום קנס או להודעה על בקשה להישפט לפי סעיף קטן (א), ולא הוגשו בקשות כאמור או הוגשה בזמן בקשה לביטול הודעת תשלום קנס ונדחתה, יראו אותו, בתום המועדים הקבועים בסעיף קטן (א) להגשת בקשות אלה, כאילו הורשע בבית המשפט ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעת תשלום הקנס, ואולם הוראות סעיף קטן זה לא יחולו על אדם שבקשתו לביטול הודעת תשלום קנס הוגשה שלא במועד אך התובע דן בה מכוח סמכותו לפי סעיף קטן (ה) וביטל את הודעת תשלום הקנס, או על אדם שבית המשפט החליט לקיים את משפטו אף על פי שהודיע באיחור על רצונו להישפט כאמור בסעיף 230." כך קבע כב' בית המשפט העליון בעניין "איתן ארז": "המערערים לא שילמו את הקנסות שהוטלו עליהם ולא הגישו במועד בקשה לביטול הקנס או בקשה להישפט ומכאן שרואים אותם כאילו הורשעו ונגזר עליהם הקנס הנקוב בהודעת הקנס (לעניין זה ראו גם את ע"פ 3482/99 פסי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג (5) 715, 718 (1999) (להלן: עניין פסי), שניתן בטרם נחקק סעיף 229 (ח2) לחוק סדר הדין הפלילי). אין משמעות הדבר כי דרכם של המערערים להשיג על הרשעתם בדין חסומה (ראו למשל: רע"פ 2096/07 כוכבי נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 1.5.2007) בפסקאות 9-8 להחלטתו של השופט א' לוי) וסעיף 229 (ח2) לחוק סדר הדין הפלילי מתיר לבית המשפט להיעתר, בנסיבות מסוימות, לבקשה להישפט שתוגש לאחר שחלף המועד הקבוע לכך בדין (ראו לעניין זה גם את הוראות סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי). עם זאת, ברי כי בית המשפט לעניינים מנהליים אינו הערכאה הנכונה לפניה על המערערים להשיג על הרשעתם. יפים לענייננו דבריו של חברי השופט (כתוארו אז) א' ריבלין: 

בנסיבות אלו, ומאחר שליבת התביעה מתייחסת להוצאות הנלוות שנוספו לקנס כתוצאה ממשך הזמן שעבר מיום מתן הקנס ועד יום הגשת התביעה, כאשר שאלת התיישנותו של הקנס דרושה הכרעה לאורן של נסיבות עובדתיות נטענות, אני קובעת כי בית משפט זה מוסמך לדון בתובענה.

משכך, הבקשה לסילוק על הסף בשל היעדר סמכות עניינית, נדחית.

המזכירות תמציא החלטתי זו לב"כ הצדדים.

בנוסף, במועד הדחייה, היה התובע במאסר בעקבות עבירות תעבורה ולאחר מכן שהה במעצר בית וביצע עבודות שירות.

בעב"ל 3229-10-19 (ארצי) אברהם אמויל נגד המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (29.9.20) (להלן – פרשת אמויל), חזר בית הדין הארצי על הנפסק בפרשת מאלו וציין, בין השאר, את הדברים הבאים: "כיום אין עוד מקום להשתמש במושג "היתיישנות" בסיטואציה בה תביעה מוגשת לבית הדין לאחר המועד הקבוע בתקנות (עניין מאלו).

בכתב התביעה ובתצהיר התובע ההסבר היחיד שמוצג לסיבה בעטיה הוגש כתב התביעה בחלוף כשנה וחצי מהמועד בו דחה הנתבע את תביעתו תוך חריגה מפרק הזמן שמקצה לכך הדין היא – "...תביעתי הוגשה באיחור, אולם, לא הייתה באפשרותי להגישה במועדים הקבועים בחוק, וזאת היות ולצערי הרב, נאשמתי בבית משפט השלום לתעבורה בפתח תקווה בפ"ל 11790-05-18 ונגזרה עבורי תקופת מעצר בית של כ- 4 חודשים (החל מחודש יוני ועד לחודש אוקטובר 2018). ובמצב דברים זה, פניתי לשני עו"ד, בין היתר, רעייתי פנתה למשרדה של עוה"ד קאהן, ואף אחד מהעורכי דין לא הסכים להפגש עמי בביתי, ולכן היה עליי להמתין עד אשר אוכל להגיש תביעה ולקדם את הטיפול בתיק. ולכן, התביעה הוגשה במועד מאוחר יותר" (סעיף 2 לתצהיר התובע) (ראו גם סעיף 1 לכתב התביעה).

מעיון בכתב האישום שהוגש כנגד התובע, פרוטוקול הטיעונים לעונש וגזר הדין בעיניינו (שצורפו כנספח א' לתצהירו) בגינם טוען התובע לאיחור בהגשת תביעתו, עולה כי – כתב האישום אליו מפנה התובע הוגש כנגדו ביום 29.5.18, הטיעונים לעונש היתקיימו ביום 16.9.18 וגזר הדין ניתן גם הוא ביום 16.9.18, וכל זאת כשעונש המאסר בפועל של התובע נגזר על דרך של עבודות שירות שהוטלו עליו החל מחודש ינואר 2019.

הגם שב"כ הנתבע בחר שלא לחקור את התובע על האמור בתצהירו לעניין אופי ותנאי עבודתו (ראו הצהרת בא כוח הנתבע בעמ' 6 לפרו' שורות 2 עד 7 וכן קו החקירה שלו כפי שקבל ביטויו בעמ' 6 עד 9 לפרו'), על פניו די להתבונן בתשתית הראייתית שהונחה בפנינו, על מנת להווכח כי סכויי התביעה של התובע נמוכים.

...

בכתב ההגנה טען הנתבע כי יש לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות.

כך או אחרת, על יסוד הנימוקים כמפורט, לא מצאנו לקבל את גרסאותיו אלה, שהתגלו בהן סתירות רבות.

אשר לשיקול של סיכויי התביעה לגופם, שיקול שגם לו יש לתת את הדעת (ראו עב"ל (ארצי) 41408-11-15 המוסד לביטוח לאומי - אליס שירזי, 4.9.18), גם מכוחו לא מצאנו הצדקה להאריך את המועד להגשת תביעת התובע.

סוף דבר: לאור המפורט לעיל ומשתביעת התובע הוגשה בשיהוי ניכר ובחלוף המועד להגשת התביעה כקבוע בדין ללא הסבר מניח את הדעת לכך ובהיעדר טעמים מיוחדים המצדיקים הארכת המועד להגשתה, דינה להידחות.

רקע והליכים בתיק בפניי תביעה למתן פסק דין הצהרתי על היתיישנות קנסות, שהוי, לשון הרע והפרת חובת תום הלב והיושר במסגרת משא ומתן, שהעמיד התובע מר יעקב גבאי על סך 21,691 ₪.

ראה בעיניין זה האמור בע"פ 3482/99 פסי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(5) 715: "בקשה להצהיר על התיישנותו של עונש קנס היא במהותה בקשה למתן סעד הצהרתי, ועל-פי סעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], הסמכות להעניק סעד הצהרתי מוגבלת לבית-משפט הדן בעיניין אזרחי". ככלל, נטל ההוכחה והראייה חל התובע בבחינת המוציא מחברו עליו הראיה.

תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד- 1974 (להלן "תקנות סדר הדין הפלילי") קובעת כך: 44"א. בעבירות תעבורה שעליהן חל סעיף 239א לחוק ובעבירות קנס רואים את ההודעה על ביצוע

...

בפני תביעה למתן פסק דין הצהרתי.

להצהיר על בטלות העיקול שהוטל על ידי המשיבה על רכבו של התובע מ.ר 44-141-31.

לגופו של עניין נטען כי כנגד התובע פתוחים כיום 21 תיקים בגין חובות מסוגים שונים ובכללם: 16 דו"חות מישטרה, תיק מינהלי, תיק תעבורה וכן שני תיקים פליליים.

נקבע על ידו ב-17.1.22 כי לגבי כלילת החוב בהליך הפש"ר, יועבר הנושא לביהמ"ש המחוזי של תיק הפש"ר 32535-04-11 להכרעה, שכן מדובר בחוב הנובע מעבירות פליליות של זיוף ומרמה שבהן הורשע התובע יחד עם שני אחרים.

לגבי טענת ההתיישנות, הוכח כי המרכז פעל לגביית החובות של הקנסות והפיצוי בתקופה שלפני צו הכנוס; הוגשו תביעות חוב לנאמן לגבי שני התיקים דלעיל; במקביל, הוקפאו ההליכים נגד התובע בהתאם לצוו הקפאת ההליכים, משנת 2011 עד שנת 2019; וממועד סיום הליך הפש"ר, חודשה פעילות הגביה וננקטו הליכים לרבות תפיסת הרכב ומכירתו.

...

התביעה בעילת טענת "פרעתי" נדחית איפוא על הסף.

לפיכך הטענה להתיישנות נדחית על הסף.

לפיכך אני דוחה את התביעה על הסף.