תובענה לבית משפט לעניינים מנהליים בענייני שר הפנים

העידר סמכות עניינית לידון בתקיפת חוקיות/סבירות חוקי העזר הערוניים שאושרו על ידי כל הגורמים הרלוואנטיים לרבות שר הפנים, זאת התאם לתוספת לחוק בתי המשפט לעניינים מינהליים, המחריג סעד לגבי עניין הטעון אישור שר הפנים.

סמכות עניינית לטענת המשיבה, לאחר שהעותרת שילמה את ההיטל הנידרש, עליה להגיש תביעה כספית להשבה בגדרה של תביעה אזרחית ובהתאם לסכום התביעה.

...

לפיכך יש לקבוע כי דין טענת העדר סמכות עניינית להידחות.

טענת ההתיישנות אפוא נדחית.

בחלוף למעלה משש שנים, ביום 23.7.2018, הגישו העותרים למשיב 1, שר האוצר (להלן: השר), בקשה למתן ארכה להגשת תביעת פיצויים לפי סעיף 197 לחוק התיכנון והבניה, בגין פגיעה על ידי תכנית שלא בדרך של הפקעה.

כך לדוגמה, בפרט 1(א) לתוספת, המכליל בגדרי סמכותו של בית משפט לעניינים מנהליים עתירות בעינייני ארנונה, מוחרגות החלטות שר הפנים, שר האוצר או שניהם יחד; כך גם מוחרגות החלטת ממשלה והחלטת שר כאשר מדובר בעתירה נגד החלטה של רשות בעינייני חינוך (פרט 3 לתוספת); מוחרגות גם החלטות שר הפנים כאשר מדובר בעינייני תיכנון לפי חוק הליכי תיכנון ובנייה להאצת הבנייה למגורים (הוראת שעה), התשע"א-2011 (פרט 10(א1) לתוספת הראשונה)) ועוד.

...

השופט מ' מזוז: אני מסכים לפסק דינו של חברי השופט ד' מינץ, לפיו יש לדחות את העתירה בשל אי מיצוי הליכים, וכן לדבריו לענין סמכות בתי המשפט לעניינים מינהליים לדון בהחלטה של רשות אליה הואצלה סמכותו של שר, ולענין אחרון אוסיף מילים אחדות.

מסקנה זו נובעת הן מתכלית החריג כאמור – הותרת סמכות הביקורת, את על החלטות השר בידי בג"ץ, לעת הזאת; כמו גם מפשט לשונו של החוק, המייחד את החריג ל"החלטת שר", ולא ל"סמכות שר".

ת העתירה נדחית על הסף, כאמור בפסק דינו של השופט ד' מינץ.

מכאן הם מסיקים, מקל וחומר, מקום בו לא נחתם הסכם כלשהוא בין העותרים למשיבה, אין חולק כי הסמכות העניינית לידון בתביעה היא של בית המשפט לענייניים מינהליים ושל של בית משפט אזרחי אחר.

סעיף 5(1) לחוק קובע כי בתי המשפט לעניינים מינהליים מוסמכים לידון בעתירות מנהליות המכוונות כלפי החלטה של רשויות מנהליות שונות המנויות בתוספת ובעניינים המנויים בתוספת, למעט עתירות שעניינן התקנת תקנות, ביטול תקנות וכיוצא בזאת.

החלטה של רשות מקומית או של נושא משרה או תפקיד בה, למעט החלטה הטעונה אישור של שר הפנים לפי דין, שעניינה העקרי של העתירה הוא החלטת שר הפנים".

...

בהקשר זה אינני מקבלת את טענת העיריה לפיה ההליך מחייב בירור עובדתי ממצה, שכן מדובר בשאלה משפטית בעיקרה.

סוף דבר לאור כל האמור, העתירה תידון בפני בית המשפט לעניינים מינהליים.

אני סבורה שיש לצרף לעתירה כמשיבות את החברות הקבלניות שעלולות להיפגע בין במישרין או בין בעקיפין.

דיון והכרעה בענין הסמכות העניינית האם דינה של התביעה להידון בבית משפט לעניינים מינהליים? סעיף 5 לחוק בתי המשפט לעניינים מינהליים, תש"ס – 2000 קובע כך: " בית משפט לענינים מנהליים ידון באלה –

צו תשע"ו-2016 (א) החלטה של רשות מקומית או של נושא משרה או תפקיד בה, למעט החלטה הטעונה אישור של שר הפנים לפי דין, שעניינה העקרי של העתירה הוא החלטת שר הפנים.

...

מכל מקום, היות שההלכה הפסוקה מורה אותנו לבחון את הסעד, והיות שהסעד הכספי הוא בסמכות בית משפט השלום (במקרה זה) ולא בימ"ש לעניינים מנהליים, אני קובעת שהסמכות העניינית נתונה לבית משפט זה, ולכן אני דוחה את בקשת העיריה לסלק התביעה על הסף.

לסיכום אני דוחה בקשת העיריה למחוק התביעה מחוסר סמכות עניינית ומחייבת את העיריה לשלם לתובעת סך של 2,000 ₪.

אני מקבלת את בקשת משרד החינוך ומורה על מחיקתו מכתב התביעה.

ס"ח תשס"ה מס' 2020 מיום 8.8.2005 עמ' 738 (ה"ח 77)(1) עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בענין המנוי בתוספת הראשונה ולמעט עתירה שהסעד העקרי המבוקש בה ענינו התקנת תקנות, לרבות ביטול תקנות, הכרזה על בטלותן או מתן צו להתקין תקנות (להלן – עתירה מינהלית); סעיף 2 לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים מגדיר החלטה של רשות כך: "החלטה של רשות במילוי תפקיד צבורי על פי דין, לרבות העידר החלטה וכן מעשה או מחדל". בהתאם לסעיף 8 (א) לתוספת הראשונה הסמכות לבית המשפט לעניינים מינהליים נתונה לגבי רשויות מקומיות בכל הקשור ל: " החלטה של רשות מקומית או של נושא משרה או תפקיד בה , למעט החלטה הטעונה אישור של שר הפנים לפי דין, שעניינה העקרי של העתירה הוא החלטה שר הפנים" בעניינינו , התובע עותר לקבלת צוים שעניינים מתן צו עשה כנגד הרשות המקומית המחייב אותה לאכוף את הוראות החוק למניעת מפגעים סביבתיים והוראות חוק השמירה על הניקיון.

בית המשפט העליון קבע כי מדובר בעתירה שנמצאת בסמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים הוא הפורום המתאים לבירור התובענה ולא כפי שבקשו העותרים לבררה בבג"צ. נקבע לעניין סעיף 8(א) לתוספת הראשונה לחוק כי החלטה של רשות כולל גם מחדל של הרשות : "האבחנה השניה (לה טענו העותרים-הערה שלי מ.ג'.מ) היתה כאמור כי העתירה איננה נגד "החלטה של רשות" אלא נגד "אזלת ידיה של הרשות". אך סעיף 2 לחוק הגדיר במפורש "החלטה של רשות" כ "לרבות העידר החלטה וכן מעשה או מחדל" העתירה בעיניינו מכוונת נגד מחדל של הרשות המקומית לקבל החלטה בדבר אכיפת חוק או נגד מחדל של הרשות המקומית לאכוף את החוק , וככזו היא מכוונת נגד החלטה של רשות מקומית כנדרש בסעיף 8 (א) לתוספת הראשונה.

...

כמו כן, אף אם צווי העשה הם העסד הטפל עדיין אין בכך כדי להקנות סמכות לבית משפט זה שכן ההלכה כי הטפל הולך אחר העיקר שנקבעה בפסק הדין בעניין "קלקודה" נוגעת רק למקרים בהם שני הסעדים הם במקרקעין ואין זה המקרה דנן (ראה ע"א 145/58 קלקודה נגד אגד פד"י יג 260 (1959) המסקנה כי צוי העשה להם עותר התובע בסעיפים 31 ב, 31.

בנסיבות, אני מורה על דחיית התביעה על הסף בכל הקשור לסעדים 31 ב, 31.

אני קובעת לקדם משפט נוסף ליום 22.1.19 שעה 9:15.