תובענה ייצוגית בחסות חוק הגנת הצרכן

המערערים, אשר השתיתו את תביעתם על הוראת תקנה 29 הנ"ל, הגישו בקשה לתיקונן של התביעה והבקשה להכיר בה כתביעה ייצוגית על ידי הוספת עילות שיאפשרו לה לחסות תחת כנפי פרק ו'1 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981.

...

לסיכום, הערעורים נדחים.

המערערים ישלמו הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק בתוך 30 יום.

החלטה הבקשה נדחית.

כמו כן מתייתר הצורך לידון בשלב זה בשאלת סווגן של קופות החולים כ"עוסק" כהגדרת מונח זה בחוק הגנת הצרכן (על מנת לחסות תחת פרט מספר 1 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות), וטענות הצדדים בעיניין זה ייבחנו במסגרת ההכרעה בבקשה לאישור.

...

בהתאם, איננו מקבלים את הודעות החדילה שמסרו קופות החולים מכוח סעיף זה 9 לחוק.

לאור האמור, ומשאיננו מקבלים את הודעות החדילה שהגישו קופות החולים, מתייתר הצורך לדון בסיווג דמי ההשתתפות כ"מס, אגרה או תשלום חובה אחר".

כאמור, משקבענו כי הנתבעות אינן עונות להגדרת "רשות" ואין לקבל את הודעות החדילה מטעמן, ממילא מתייתר הצורך בהכרעה אף בעניין זה. סיכום לאור כל האמור, הודעות החדילה שהגישו הנתבעות מכוח סעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, נדחות.

שנית היא איננה מספרת למנויים על האפשרות להקיש #31# ולקבל את אותו שירות בלא תשלום (או לחסות את המספר דרך קבע), אף שהתחייבה לעשות זאת בהליך קודם.

התובענה היא נגד עוסק, כהגדרת המונח בחוק הגנת הצרכן, ועוסקת בעיסקה שנעשתה בינו ללקוח – כדרישת הפרט הראשון לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, שאליה מפנה סעיף 3(א) לחוק.

...

אני רואה אפוא לנכון לכבד את הסכמת הצדדים, ומורה כי המשיבה תשלם גמול בסך 200,000 ש"ח למבקש ושכר טרחה לבאי-כוחו בסך 1,600,000 ש"ח, בצירוף מע"מ. כזכור, ההנחה היא כי מקצת המנויים אשר השתמשו בשירות 43* היו ערים לכך שהוא אינו אחד השירותים שניתנים לפי החוזה ושיחויבו בתשלום.

אֵי לזאת אני מאשרת את הסדר הפשרה על התיקונים שבוארו לעיל בלי למנות בודק.

לסיכום: 1) המשיבה תחל להעניק את השירות רשת בטוחה לכל מנוייה הפרטיים בתוך תשעים יום מהיום שפסק-דין זה יהפוך חלוט.

לאחר שכרמי פנו ביוזמתם לפרטנר לברר את פשר השינוי, הוצע להעבירם לתוכנית אחרת בעלות חודשית של 49.90 ש"ח. לנוכח האמור, הגישו כרמי בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד פרטנר, לפי פרט 1 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות), שעניינו ב"תביעה נגד עוסק, כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, בקשר לענין שבינו לבין לקוח, בין אם התקשרו בעיסקה ובין אם לאו".

מכאן שקיבלת פרשנותה הגורפת של פרטנר, שלפיה כלל הלקוחות "העיסקיים" אינם זכאים לחסות תחת חוק הגנת הצרכן, ומוחרגים איפוא מיגדרי המושג "צרכן", משמעה פגיעה בעקרונות ובתכליות שחוק הגנת הצרכן בא להגשים ולקיים; וכפי שכבר נקבע בהקשר אחר, "הקף תחולתו של מושג "הצרכן" בהקשר מסוים יוכרע איפוא בהתאם לנסיבות הרלוואנטיות ובראי ההצדקות לדיני הגנת הצרכן, ובראשן כאמור פערי המידע והכוח בין הצדדים" (רע"א 1901/20 טרוים מילר בע"מ נ' Facebook Ireland Limited, פסקה 20 לחוות דעתה של השופטת י' וילנר (26.7.2022), להלן: עניין טרוים).

...

צוין כי לפי המפורט בתצהיר גילוי המסמכים, קיימת לכאורה קבוצה של כ-11,811 לקוחות שצורפו לתוכניות עסקיות של פרטנר מבלי שהציגו את האישורים הנדרשים או שהם חתומים על הסכם התקשרות כדוגמת ההסכם שעליו חתומים כרמי, הכולל תנאי "לשימוש אישי סביר והוגן". בנסיבות אלה, סבר בית המשפט המחוזי כי הונחה לכאורה תשתית לכך שלא מדובר "בטעות" שאירעה בעניינם של כרמי וכי היה על פרטנר "להיות מודעת לכך שמדובר בלקוחות שיש חובה בדין לידעם אודות שינוי התעריף". [בהקשר זה מצא בית המשפט חיזוק בלשון תנאי השימוש, שם נקבע כתנאי מהותי כי מטרת השימוש היא לשימוש אישי.

עמדה זו על פניה מקובלת עליי.

מקובלת עליי אפוא הטענה כי לא היה מקום לאשר את בירורן וניהולן של עילות התביעה הנוספות בהליך הייצוגי, ועל כן דין הערעור להתקבל בהיבט זה. מעבר לאמור, על פני הדברים מתקיימים יתר התנאים לאישור התובענה כייצוגית, והטענות שבפי פרטנר אינן מעוררות עילה להתערבות בשלב זה. כך בפרט, ביחס לקביעתו של בית המשפט המחוזי שלפיה כרמי מחזיקים בעילת תביעה אישית וכי יש יסוד סביר להניח שעניינה של הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת ובתום לב. סוף דבר התוצאה היא שהערעור נדחה בעיקרו, ומשמע שהחלטת בית המשפט המחוזי לאשר לנהל תובענה כייצוגית נגד פרטנר בגין אי מסירת הודעה מראש ובכתב לצרכנים על מועד סיום תקופת ההטבה נותרת בעינה.

בכל הנוגע לבירורן וניהולן של עילות התביעה הנוספות, הערעור מתקבל אך במובן זה שאין לאפשר את ניהול ההליך הייצוגי ביחס לעילות תביעה אלה.

טען המבקש כי פנה למשיבה בפנייה מקדימה אך זו לא נענתה ומשכך פנה להגיש בקשת אישור לנהל את התובענה כייצוגית שכן דזנהאוז לטענתו, הפרה הוראות שונות של תקנות הנגישות ובהן תקנה 33, 34, 91, כן נטען כי המשיבה הפרה חובה חקוקה הקבועה בחוק שיויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, תשנ"ח 1998, ועוד ייחס המבקש למשיבה רשלנות והפרה של סעיף 3(א) לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981.

התרשמתי כי ההתחייבויות כמפורט בהסדר הפשרה לעניין יישום ההתאמות והוראות הדין, וכן המשך בקרה על יישום הוראות הדין, כמו גם מחויבות למתן חסות לכנס, במטרה להעלות המודעות לבעיות שיש לאנשים עם מוגבלות ולסייע לצימצום הפער ביניהם לבין אנשים ללא מוגבלות, וגם התחייבות להדריך 5 עובדים כיצד לתת שירותים לקהל של אנשים עם מוגבלות – כל אלה מהוים לטעמי הגשמת התכלית הקבועה בחוק שויון לאנשים עם מוגבלות.

...

נתתי דעתי להסדר הפשרה המוצע, לחוות דעת המומחה שצורפו לתובענה ולתשובה, עיינתי בבקשת האישור ובתגובות, בהודעה מטעם הפרקליטות לפי סעיף 18(ד) לחוק תובענות ייצוגיות ובתגובת המבקש, נתתי דעתי לכך שלאחר פרסום ההודעה על הסדר הפשרה לא הוגשה כל התנגדות להסדר, ולאחר ששקלתי כל אלו נחה דעתי לקבל את הבקשה ולאשר את הסדר הפשרה.

לסיכום, התרשמותי היא שהסדר הפשרה עומד באמת המידה הקבועה בסעיף 19(א) לחוק תובענות ייצוגיות ואני מאשרת את הסדר הפשרה ונותנת לו תוקף של פסק דין.

אני דוחה את התביעה האישית של התובע; אני קובעת כי מתן תוקף של פסק דין להסדר הפשרה – מהווה גם סילוק וויתור של התובע הייצוגי ושל חברי הקבוצה כלפי המשיבה; פסק דין זה מהווה מעשה בית דין כלפי התובע הייצוגי וכלפי חברי הקבוצה כהגדרתם בפתח פסק הדין, בקשר לכל הטענות והעילות שנטענו בבקשת האישור.