תגמולי ביטוח לאומי לעקרת בית שנפגעה בתאונה

בהתאם להסכם שכר הטירחה זכאי עורך הדין הנתבע ל-8% + מע"מ מכל סכום שיתקבל, דהיינו סכומים חודשיים שנעים סביב ה-1,000 ₪ אשר גדלו בהתאמה להגדלת הסכומים על ידי המל"ל. התובע לא שילם את שכרו של הנתבע חודש בחודשו והנתבע לא עמד על כך, שני הצדדים המתינו לפצוי החד פעמי שיתקבל בתביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה-1975 (להלן: "הפלת"ד), שהוגשה לבית המשפט המחוזי בשנת 2010 , בסמוך לאחר מיצוי ההליכים מול המל"ל בקביעת הנכות הרפואית הצמיתה והפעלת תקנה 15.

בסעיף האחרון בהסכם נרשמה הסכמתה לשיעבוד הסכום שתקבל עבור תשלום שכר טירחת עו"ד בגין הטיפול בבבעלה וכך נרשם: "ידוע לי כי משרד עוה"ד אבי שינדלר טפול ומטפל עבור בעלי, ג'מאל סלאח, בקשר לתאונת הדרכים. ידוע לי כי משרד עוה"ד שינדלר זכאי לקבל שכר טירחה עבור הגימלאות שמקבל בעלי מהביטוח הלאומי ומקרן מקפת וכן עבור התביעה שהוגשה לבית המשפט. שמעתי מפי עוה"ד כי החוב בגין שכר הטירחה עולה על 200,000 ₪ והוא עשוי לגדול בעתיד, והבנתי כי מדובר בחוב שעשוי להיות בגובה כל הפיצויים שייפסקו לי בתביעה. אני מסכימה כי כל הכספים שיפסקו לטובתי ישועבדו להבטיח את שכר הטירחה לו זכאי עו"ד שינדל לקבל בגין הטיפול בתיק שלי, ולאחר מכן להבטיח את כסוי כל החובות של בעלי לעו"ד אבי שינדלר ורק לאחר סילוק החוב תועבר לי היתרה". על המסמך חתומה התובעת, בנוסף חתום בעלה המאשר שהדברים הוסברו לאישתו בנוכחותו וכי תורגמו על ידו לערבית, כמו כן מופיעה חתימתו של עו"ד מנשה צ. יאדו ממשרד הנתבע כשהוא מאשר כי הסביר ללקוחה את הדברים בלשון המובנת לה ובנוכחות בעלה.

התרשמתי כי התובעת מבינה עברית ברמה בסיסית ביותר, לעומת בעלה שדובר עברית שוטפת שמן הסתם נרכשה על ידו בשנות עבודתו הרבות בעירית ירושלים והתערותו בחיי העיר, בה בשעה שאישתו היא עקרת בית.

העידר חוות דעת אקטוארית נגדית בענין חישוב גובה התגמולים שיגיעו לתובע מהמל"ל, טוען ב"כ התובע כי הנתבע התרשל בכך שלא הציג חוות דעת אקטוארית נגדית, לאלו שהציגה "איילון". התובע קיבל תגמולים חודשיים ממספר מקורות: מביטוח לאומי – קצבת נכות מעבודה וקיצבה מיוחדת המיועדת לעזרת הזולת, מהעיריה – פנסיה תקציבית ופנסיה מקרן מקפת החדשה.

...

הוסף לכך את הרישומים בכרטסת של סכומים שהלקוח שילם (בת/2 נרשם 1,500 ₪ ואילו באותה כרטסת לקוח שהודפסה ביום 9.1.19 נרשם 13,968 ₪ + 58 ₪ + 81 ₪), ותגיע למסקנה כי עו"ד שינדלר גבה כ-65,000 ₪ יותר ממה שהגיע לו באותה עת, מתוך התגמולים שקיבל התובע בפועל, עד למועד הגשת התביעה שכנגד, לפיכך אני דוחה את התביעה שכנגד בהעדר עילה.

דו"ח חשבונות העסקה (ת/2) שהתובע שכנגד אישר כי זה נועד "כדי שהלקוח ידע מה צפוי בעתיד" (פרו' עמ' 44 ש' 30), הסכומים הנקובים שם, בהשוואה לסכומים הנקובים בחשבונית המס (בגין אותו חשבון 44 נרשם סכום מופחת בחשבונית), תומכים לדעתי במסקנה כי הושגה מעין פשרה בין עורך הדין ללקוחו.

סוף דבר התביעה והתביעה שכנגד נדחות.

תביעתו של מר לופטה יצחק (להלן - התובע) לדמי תאונה בגין תאונה אישית נדחתה על ידי המל"ל (להלן - הנתבע) בהתאם להוראת ס' 151 (א) לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה – 1995 (להלן - החוק) מכאן ההליך אשר בפני.

על כן מבוטח שיש לו בטוח פרטי הוא מקבל תגמול מחברת הבטוח, אין בתגמול כדי לפגוע בדמי הפגיעה בעבודה, להם יהא זכאי אך התגמול ישלול את הזכאות לדמי תאונה.

תקנה 1 לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נפגעי תאונות), התשמ"א-1981 מגדירה את "אבדן כושר התיפקוד " באופן הבא: "(1) לגבי מבוטח שהוא עובד או עובד עצמאי – שאינו מסוגל לעבודתו ואף לא לעבודה מתאימה אחרת.

(3) לגבי מבוטחת שהיא עקרת בית – שאינה מסוגלת לעבודות משק בית".

אשר לטענת התובע כי יש להחיל על עניינו את קביעות בית הדין הארצי בעב"ל 41669-02-12 נורית ענתי נ' המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 1.9.2013.13, פורסם בנבו) ( להלן: "הילכת ענתי"), לא מצאתי ממש בטענה זו ואפרט.

...

בנסיבות מקרה זה לא ניתן להפריד באופן ברור ומהותי בין העבודות אשר בצע התובע ומשאינו עוסק בסוגי עבודות שונים במהותם ובמקומות שונים, אינו זכאי לדמי תאונה או דמי תאונה חלקיים עפ"י הלכת ענתי ודין התביעה להידחות.

יפים לעניינינו דברי בית הדין הארצי בהלכת ענתי וכך נקבע: " אנו סבורים, כי לאור נסיבות המקרה המיוחדות, ובשים לב לתכליתו של החוק, אין מקום במקרה זה להיצמד באופן דווקני ללשון החוק, אשר דורש כי לצורך זכאות לדמי תאונה המבוטח "לא עסק למעשה בעבודה כלשהי". לגישתנו, יש לפרש את סעיף 151(א) לחוק באופן כזה שבמקרה בו המערערת עסקה בסוגי עבודות שונים במהותם ובאופיים ובמקומות עבודה שונים, אשר מופרדים ביניהם בצורה ברורה, והמערערת איבדה את כושר התפקוד שלה בעבודה מסוימת או עבודות מסוימות אשר מהווים את עיקר עיסוקיה, היא עומדת בתנאי הזכאות לדמי תאונה.

לאור האמור לעיל, התביעה נדחית.

בשל אותו ליקוי שהתובע הוכר בגינו כ"נכה" לפי פרק ט' לחוק הביטוח הלאומי, הוא הוכר גם כ"נכה" על פי ההגדרה שבסעיף 1 לחוק הנכים (תגמולים ושקום) [נוסח משולב], התשי"ט-1959 (שייקרא להלן: "חוק הנכים").

(ד) מבוטח לפי פרק ו' ישולמו בעדו דמי ביטוח נפגעי תאונות.

(ט) מבוטח לפי פרק י"א למעט עקרת בית ואלמנה בת קצבה כהגדרתן בסעיף 238 ישתלמו בעדו דמי ביטוח זקנה ושאירים ודמי ביטוח אמהות, בין שהוא מבוטח גם לפי פרק ג' ובין שאינו מבוטח לפיו.

הענין נדון בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בתיקים המאוחדים מח/0-144 יבלונק - המוסד לביטוח לאומי ו-מט/0-61 סזנוביץ - המוסד לביטוח לאומי (פד"ע כ 318), שבו נאמר, בין השאר, כך: "לא די בכך שאותו אדם יוכר כנכה לפי אותם שני סעיפים, זה בחוק הביטוח וזה בחוק הנכות. הפטור מתשלום דמי הביטוח מכוח סעיף 169(ג) לחוק הביטוח [היום - סעיף 351(ד) לנוסח החוק מתשנ"ה] הוא 'בעד הזמן שבו מגיעה למבוטח ... קצבה'.

...

גורל התביעה טענותיו של התובע מבוססות על ההגיון בהתאם למה שנראה כתכלית החוק, ועשויות להתיישב היטב עם על לשונו של החוק, אלא שלצערנו אין בידינו לקבל אותן, באשר הן מנוגדות להלכה הפסוקה.

לסיכום בשל המוסבר לעיל - אנו דוחים את התביעה.

עניינו של התיק שהתברר בבית משפט קמא הוא תביעה מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה–1975, שהגישה המשיבה נגד המבקשת בעקבות תאונת דרכים בה נפגעה ביום 8.8.04.

על פי מכתב זה, העילה לדחייה הנה העדר זכאותה של המשיבה לקבלת קצבת נכות כללית בהיתחשב בתנאי הסף החלים על "עקרת בית" על פי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: "החוק").

בהחלטתו מיום 1.4.12 הורה בית משפט קמא למל"ל להבהיר גם את הנמקתו האחרונה, וזאת לנוכח העובדה שהנמקה זו אינה עולה בקנה אחד עם העובדה שהמשיבה עבדה במשך למעלה מ-10 שנים קודם התאונה.

מכל מקום, בשלב זה אין מקום להקפאת תגמולי המל"ל עד לקץ הימים רק מתוך חשש שמא התובעת תבחר לפתע לשוב ולפנות למל"ל."

בנסיבות אלה, לא מן הנמנע כי המשיבה לא הגישה כל "ערר" על החלטתה של הועדה הרפואית בעיניינה, אלא שהמל"ל ראה בפנייתה אליו מיום 24.4.12 – במסגרתה נתבקשה הבהרה מדוע בחינת זכאותה של המשיבה נעשה במסלול של "עקרת בית" – כ"ערעור", והעביר את העניין לועדה רפואית לעררים.

...

עוד נקבע בפסק הדין, כי לא מוטלת על המשיבה החובה לערור על קביעות המל"ל. לבסוף נקבע בהקשר זה, כי אם תידחה תביעת המשיבה על ידי המל"ל או תתקבל באופן חלקי בלבד (דהיינו בסכום הנופל מהסכום "המוקפא") כי אז תשלם המבקשת למשיבה את יתרת הסכום בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה ובחומר שצורף לה, הגעתי לכלל מסקנה שדין הבקשה להידחות, ללא צורך בקבלת תשובת המשיבה.

סוף דבר מהטעמים אותם מניתי, החלטתי לדחות את הבקשה.

ביום 13.2.21, בהמשך לדרישת הנתבע לתשלום דמי ביטוח לאומי ודמי ביטוח בריאות עבור השנים 2018-2019, שלח התובע לנתבע פנייה מקוונת באמצעות אתר הנתבע בה כתב בין היתר: "האם עקר בית שבן זוגו עובד איננו זכאי לפטור מתשלום ביטוח לאומי?". ביום 14.2.21 השיב הנתבע לתובע כך: "רק אשה עקרת בית פטורה מתשלום, ולכן הנך מחויב בתשלום החוב". (העתק הפנייה והתשובה צורף כנספח 3 לכתב התביעה).

כך למשל זכאית היא לביטוח נפגעי תאונות (פרק ו וסעיף 351(ח) לחוק), לביטוח נכות (פרק ט וסעיף 351(ט) לחוק) ולביטוח סיעוד (פרק י וסעיף 351(י) לחוק).

נוסף על כך, בחלק מהקצבאות מתבצע חישוב שונה של גובה התגמול לעקרת בית לעומת שאר המבוטחים.

כך נפסק בעיניין מני: "לשונם של חוק הביטוח הלאומי ושל חוק ביטוח בריאות ממלכתי היא ברורה ואינה משתמעת לשני פנים. אין מחלוקת על כך שהחוקים מבחינים במפורש ובכוונה בין גבר שאינו עובד ושאינו עובד עצמאי, לבין אשה שאינה עובדת ושאינה עובדת עצמאית. הסעד המתבקש עומד בסתירה חזיתית ללשון החוק עצמה – הלכה היא כי במקרים בהם הסעד המבוקש נוגד את לשונו המפורשת של החוק, על בית המשפט לנהוג בריסון ובזהירות (ראו בג"ץ 9163/02 וינטראוב נ' שר העבודה והרווחה (14.06.2006) (להלן: עניין וינטראוב); אהרן ברק פרשנות במשפט כרך שני 363-364 (1993)). הדברים יפים מקל וחומר כאשר מדובר על עניין בו מתבקשת היתערבות בפסיקתו של בית הדין לעבודה, שלו סמכות ייחודית לידון בתביעות שעניינן תשלום דמי ביטוח ובתביעות לפי חוק הביטוח הלאומי (לפי סעיף 391(א)(3) לחוק הביטוח הלאומי וסעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969)". בהמשך לכך נקבע: "יתכן אמנם שיש בחוק זה, המחיל הסדר שונה על גבר ועל אשה, פגיעה מסוימת בשויון. אולם אף אם קיימת אפליה היא "מעוגנת בדבר חקיקה ראשי, העומד בתוקפו זה שנים רבות" (ראו בג"ץ 4810/96 בר יהודה נ' המוסד לביטוח לאומי (25.08.1996)).

...

משכך דין רכיב תביעה זה להידחות.

לסיכום התביעה מתקבלת בחלקה.

אנו מחייבים את הנתבע להשיב לתובע סך 7,000 ₪ בגין דמי ביטוח לאומי ודמי ביטוח בריאות שנגבו ממנו עבור השנים 2018-2021.