תגובת משיב לבקשת מערערת בהליכי הוצאה לפועל

לפניי תגובת המשיב לבקשת המערערת בעיניין הליכי ההוצאה לפועל.

...

נוכח האמור אני מורה כי חובה של המערערת למשיב יוקפא, וממילא לא ייעשו בעניינו עוד הליכי גבייה, אף כי לעת עתה אין אני מורה למשיב לסגור לגמרי את תיק ההוצאה לפועל ואין אני קובע קטגורית בפסק דין כי אכן חוב זה נמחק.

"רק בתאריך 15.5.2022 היתקבל פסק הדין של כב' בית המשפט המחוזי – קרי המתנה כשבעה חודשים. בעוד אני ממתין להחלטת בית המשפט בעירעור – הליך הוצאה לפועל ממשיך בעוד אין החלטה מכב' בית המשפט [...] יתרה מכך – כב' בית המשפט נתן פעמיים אורכה למשיב להגיב על העירעור [...] למרות כל הנ"ל המשיב לא היתייחס ולא הגיש את תגובתו לערעור. לאחר כל הנ"ל – משום מה דוקא המבקש הוא אשר נקנס בסך 10,000 ₪ [...] למשיב לא היו כל הוצאות בתיק זה – היות שלא טרח אפילו להגיב. המבקש מתרשם משום מה שהוא נענש על כך שהגיש את העירעור דנא!" בית המשפט המחוזי הורה למשיב להגיב לבקשה, ורק בשלב זה, הגיב המשיב.

...

המבקש טוען, כי לא ניתנה כל הצדקה לחייבו בהוצאות בשיעור שכזה – אף שזכה בערעורו, ואף שלא היו למשיב כל הוצאות במסגרת הליך הערעור, שהרי נמנע מהגשת תגובה חרף מספר החלטות מפורשות המורות על כך. עוד מדגיש המבקש, כי התנהלות זו של המשיב הביאה להתמשכות הליך הערעור, והובילה לנזק ניכר עבורו: "בגין [פסק הדין] לבקשת המשיב – הוצא צו עיכוב יציאה מהארץ בעוד היטב ידוע למשיב – שפרנסתו היחידה של המבקש הינה בחו"ל [...] כמו כן עיקולים על חשבונות הבנק, רכב, וכו'. בעוד המבקש ממתין להחלטה בערעור – חויב [המבקש] ע"י רשמת ההוצאה לפועל בסך תשלומים 10,115.33 ₪". אם כך, סבור המבקש, כי "טעה כב' בית משפט קמא בשיקול הדעת לחייב את [המבקש] – שהמתין 105 ימים למתן פסק דין בערעור – במקום לחייב את המשיב בהוצאות המערער בתוספת שכ"ט – חויב [המבקש] 'בהוצאות' המשיב שלא הגיב בערעור ולא היה מיוצג". המשיב מנגד, האריך בדברים לגופו של סכסוך, אך לעניין פסיקת ההוצאות טען כי "[המבקש] טוען שההוצאות שבית המשפט פסק הינן ללא קשר, אך הוא צריך לזכור שהוא עצמו מגיש את הבקשות השונות וגורר את המשיב להגשת תגובות ולכן אין לו על מי לטעון אלא על עצמו". עוד הוסיף המשיב, כי "[המבקש] מבזבז זמן שיפוטי יקר לשווא ועד שהוא לא יקבל החלטה לפי רצונו, נראה כי ימשיך לבזבז זמן". בהתאם לסמכותי שלפי תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי), החלטתי לדון בבקשת הרשות לערער כאילו ניתנה רשות, והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה (לאמות המידה לבחינת בקשת רשות ערעור על רכיבים 'חדשים' שנקבעו לראשונה במסגרת הליך ערעור, ראו רע"א 11706/05 גבעת נילי, כפר שיתופי בע"מ נ' חיון (8.5.2006)).

לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער, על נספחיה, ועיינתי גם בגלגולי ההליך בבית המשפט המחוזי ובבית משפט השלום, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור – להתקבל.

בקשת הרשות לערער מתקבלת אפוא בזאת.

בהחלטתי מיום 23.10.2023 ביקשתי את תגובת המשיב לבקשת רשות העירעור תוך 15 ימים מיום שזו תומצא לו, אך המשיב בחר שלא להגיש תשובה למרות חלוף המועד שנקצב.

כידוע, כונס נכסים במסגרת הליך הוצאה לפועל פועל בהתאם להוראות תקנות 80 עד 91 לתקנות ההוצל"פ., כאשר תקנה 80(ב) לתקנות ההוצאה לפועל קובעת כך: "לא ימנה רשם ההוצאה לפועל את הזוכה להיות כונס נכסים, זולת אם ראה טעמים מיוחדים לכך, אולם רשאי הוא למנות את עורך-דינו של הזוכה". כונסי נכסים הם פקידי בית המשפט ופועלים בשמו, והם חייבים לפעול באובייקטיביות ובהגינות בעת מילוי תפקידם, תוך נאמנות לגורם השפוטי הממנה בלבד וציות להוראותיו.

המערערת רשאית כמובן להגיש בקשה מעודכנת למינויו של עו"ד בורשטיין, בה יפורט מדוע למרות היותו עובד שכיר של המערערת החששות המוזכרים בהחלטת כב' הרשמת ובפסק דיני זה אינם מתקיימים, ובקשה שכזו תדון ותוכרע על ידי כב' רשמת ההוצאה לפועל, לאחר שתוצג לה התמונה העובדתית המלאה.

...

עם זאת, לאחר שעיינתי בכל כתבי הטענות שהוגשו לתיק ולאחר שבחנתי את הטיעונים השונים ונתתי דעתי לכלל השיקולים הרלבנטיים, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטה.

אני סבור כי מינויו של עו"ד המועסק כעובד שכיר אצל הזוכה ככונס נכסים מייצר על פניו חשש לניגוד עניינים, וזאת בשני היבטים מרכזיים.

בנסיבות אלו, גם אני סבור כי בשלב זה, ועל יסוד הנתונים הקיימים, לא ראוי למנות את עו"ד בורשטיין ככונס נכסים בתיק.

ממילא נשמרת גם זכותה של המערערת להגיש בקשה למינוי כונס נכסים אחר בתיק, ובקשה שכזו תיבחן ותוכרע על ידי כב' הרשמת בהתאם להוראות תקנה 80(ב) לתקנות ההוצל"פ. סוף דבר מכל המקובץ לעיל, אני דוחה את בקשת רשות הערעור.

ביום 25.11.18 דן כב' הש' נווה בשתי בקשות: בקשה שהוגשה על ידי המשיבה לדחיית ה"פ , ובקשה שהוגשה על ידי המערערים לעכב את הליכי ההוצאה לפועל נגדם וזאת ביחס לסכום הקרן בלבד של ההלוואה (2 מיליון ₪) .

הליך נוסף, שהגישו המערערים גולה לבית משפט זה רק במסגרת תגובת המשיבה מיום 2.10.22 ולפיה המערערים הגישו תביעה נוספת בחודש 12/18 עוד בטרם הוכרע ההליך בה"פ , בת"א 71405-12-18 בו עתרו המערערים למתן פסק דין הצהרתי לביטול הסכם ההלוואה, ביטול המישכון , וכן, למתן צו עשה לביטול הליכי ההוצאה לפועל.

...

פסק דין זה מכריע בערעור גופו וכן, בבקשה לעיכוב הליכי מימוש הליכי ההוצאה לפועל שהוגשה במהלך פגרת הקיץ ונדונה על ידי כב' הש' הבכיר ערן נווה ביום 31.8.22 אשר נעתר לבקשה וקבע את עיכוב הליכי המימוש עד להכרעה בערעור ו/או החלטה אחרת שתינתן .

אשר על כן, אני מורה על: ביטול עיכוב הליכי מימוש ההליכים כך שהמשיבה רשאית להמשיך בהליכי מימוש השעבוד.

אני דוחה את הערעור לגופו.

המערערים ישלמו למשיבה סך של 10,000 ₪ בגין הוצאות משפט בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.

ברע"א 411/13 מפעלי מתכת ש. כהן בע"מ נ' מנורה מבטחים ביטוח בע"מ ואח' (20.5.13) נקבע כי: "אכן, נוכח השינוי במבנה ההוצאה לפועל, והפרדת מערך הגבייה והאכיפה ממערכת המשפט, נידרש בית המשפט לבחינה מחודשת של אמות המידה לדיון בבקשת רשות ערעור בהליכי הוצאה לפועל ... במצבים אלו, שבית משפט השלום יושב כערכאת ערעור על החלטת רשם ההוצאה לפועל, הוא למעשה הגורם השפוטי הראשון המכריע בסוגיות המשפטיות המתעוררות במסגרת ההליך...

מדובר בשאלה נקודתית והיא האם בנסיבות של מקרה דנן, היה מקום ששכר טירחת הכונסים יחרוג מאחוז אחד שנקבע בהסכמה בעת שההליך נוהל בבית המשפט ומונו הכונסים וכיצד משפיעה העובדה שההליך הועבר לפיקוח לישכת ההוצאה לפועל על גובה שכה"ט, לאור ההסכם שעליו חתמו חלק מהמשיבים עם המבקש ושבמסגרתו הוסכם שככל שההליך יועבר ללישכת ההוצאה לפועל, שכר הטירחה לא יוגבל לאחוז אחד.

כפי שנקבע ברע"א 1004/06 מנדלסון נ' גורגה (27.5.07): "לכאורה, נראה כי אכן ישנו פער משמעותי בין שכר טירחת כונס נכסים המקובל בפסיקה - 6%-8% מערך המכירה - ובין שכר הטירחה שנפסק למבקשים - 0.34% מערך המכירה... אף בתגובות המשיבים לא מצאתי הסבר שיניח את הדעת ויצדיק את הפער האמור. יחד עם זאת, לא מצאתי מקום לקבל את הבקשה שכן כל טענות המבקשים עניינן יישום הדין והנוהג על המקרה הנידון, ואין הן מעלות שאלה ציבורית או משפטית בעלת חשיבות החורגת מעניינם של הצדדים... יתר על כן, הסוגיה הנדונה היא גובה שכר טירחת המבקשים בתפקידם ככונסי נכסים. מן המפורסמות הוא שאין זה מדרכה של ערכאת העירעור להתערב בעניינים כגון דא, קל וחומר כאשר מדובר בערכאת ערעור שנייה". ראו גם: רע"א 8249/18 ויינשטיין נ' דיין (17.12.18), ע"א 621/83 בנק לאומי לישראל נ' פינצ'וק כונס נכסים, פ"ד מא(2) 660 (1987) וע"א 6853/19 עו"ד בר טל נ' דה-פז (13.7.21).

...

שהרי, היה עליו לבדוק את ההחלטות שניתנו בעניין הכינוס ובנוסף, העובדה שנקבע בהסכם ששכר הטרחה יעמוד על אחוז אחד ככל שההליך יתנהל בבית המשפט לענייני משפחה, "איננה צירוף מקרים אקראי". לפיכך, הערעור מתקבל בכל הנוגע לגובה שכר הטרחה ושכרו של כל אחד מהכונסים יעמוד על 1% בתוספת מע"מ. תמצית טענות המבקש השאלה העומדת להכרעה בבקשה דנן היא "עקרונית ורוחבית". פסק הדין פגע פגיעה אנושה בעקרון חופש החוזים ולכן יש לתת רשות ערעור בהתאם להלכת "חניון חיפה" (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור בע"מ, פ"ד לו(3), 123).

אולם, המבקש הגיש את הבקשה דנן, יום אחד לאחר שחלף המועד להגשתה ולכן כבר מסיבה זו, דין הבקשה להידחות.

לכן, כפי שמציינים ש' שוחט וד' שאוה בספרם סדר הדין בבית המשפט לענייני משפחה (תש"ע-2009) בעמ' 331: "הליכי פירוק שיתוף במקרקעין בין בני משפחה אחרים יבוצעו אף הם בבית משפט לענייני משפחה אך לא מכוח סעיף 7 לחוק בית המשפט לענייני משפחה אלא מכוח אופייה של החלטת הפירוק שבאמצעותה יסיים בית המשפט את מלאכתו, עם אישור הסכם המכר של המקרקעין שהחליט על פירוקם". ע' מאור וא' דגני בספרם על כונס הנכסים – כינוס נכסים בהוצאה לפועל ובהליכי אכיפה מנהלית (2015), עמ' 56-58 מציינים שפסק דין לפירוק שיתוף צריך להיות מבוצע בבית המשפט ולא בלשכת ההוצאה לפועל וכלשונם: "לסיכום המצב המשפטי הנוהג היום: הליך של פירוק שיתוף נעשה מראשית ועד תום על ידי בית המשפט בלבד" (ראו גם: ע"א 613/78 אניס נ' פוירשטיין, פ"ד לד(1) 32 (1979)).

סיכומו של דבר: הבקשה נדחית והמבקש ישלם למשיבים 1-13 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪.