תביעת תקיפה בכניסה למועדון לילה

עניינו של פסק הדין שבפניי הנו בעתירת התובע לפצוי בגין ניזקי גוף נטענים שנגרמו לו בעקבות תקיפתו הפיזית בסמוך למועדון לילה בתל-אביב בו בילה (להלן: המועדון).

שלומי דיין; עד זה שהיה בזמנים הרלוואנטיים הבעלים של המועדון בו היתרחש הארוע, ציין כי אמנם היה ברחבת הכניסה למועדון בעת שתובע הוצא, אולם לא ראה את מכת האגרוף (ר' הודעתו במישטרה מיום 14/4/16 ע' 1 שו' 47-48).

...

על רקע האמור, מצאה המומחית מטעם התובע להעריך את נכותו הצמיתה בשיעור 28% (משוקלל); 20% בגין פגימה בעצב V בצורה בינונית עם הפרעות תחושתיות ניכרות לפי סעיף 29(5)(א)(II) לתקנות המל"ל ו-10% בגין הגבלות תנועת מפרק הלסת עם פתיחה של 2.5-3.5 ס"מ לפי סעיף 73(2)(ב)(I) לתקנות המל"ל. במסגרת טענות ההגנה של הנתבעת נטען, בין היתר, כי דין התביעה כנגדה להידחות על הסף מחמת העדר עילה שכן בכתב התביעה אין טענה אחת המופנית כלפיה.

הנני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 240,904 ₪.

כן, תשלם הנתבעת לתובע שכ"ט עו"ד בשיעור כולל של 24% וכן הוצאות משפט שהוציא התובע.

התביעה כנגד הנתבע נדחית.

דבריה של החוקרת נותרו חסרי משקל ראייתי בנקודה חשובה זו. כאן המקום לשוב ולהזכיר כי הנתבע אינו מכחיש את דבר נוכחותו במועדון בליל הארוע, כמו מאות אחרים, וזאת תוך שהוא מרחיק עצמו ומכחיש כל קשר להתרחשות מעשה התקיפה שמיוחס לו. עוד אציין כי נתתי דעתי לטענתו של התובע כי במועד כלשהוא, לאחר מעשה, ובמהלך מפגש אקראי ביניהם, הודה הנתבע בפניו כי הוא התוקף ואף היתנצל בפניו, אלא שהנתבע הכחיש מכל וכל טענה זו בתצהיר עדותו והוא אף כלל לא נחקר על כך. הדבר לא הוטח בפניו בעמדו על דוכן העדים, שאז יכולים היינו אולי לעמוד על טיב הכחשתו.

כמתואר לעיל מעשה התקיפה ארע בתחומי החניון, מחוץ לתחומי האוהל, במיקום שמן העדויות והשרטוטים עולה כי הוא בבחינת "שטח מת" מבחינת מרבית המאבטחים המוצבים בתוך האוהל או בכניסה אליו, ושמכל בחינה מעשית הוא מצוי מחוץ למוטת השליטה של הבודקים שניצבו באיזור הכניסה לאוהל ואמצעי הבידוק שברשותם.

ודוק; העובדה שאכן בוצעו מדי פעם סיורים של מאבטחים בשטח החניון, בין אם מטעמי היתמודדות עם גניבות ופריצה לרכבים בין אם מטעמים אחרים, כשלעצמה אינה מקימה חבות משפטית ואינה הופכת את ההימצאות בכל מקום בחניון, בכל נקודת זמן, ובפריסה כה נרחבת שתוכל להביא למניעה מוחלטת של כל מעשה בריונות המבוצע במפתיע כדוגמת מעשה התקיפה נשוא התביעה, לחובה המוטלת על הנתבעת.

...

אין מנוס מאשר לקבוע כי יכולתו של התובע לרכוש מקצוע הכרוך בלימודים והשכלה ולהתקדם במעלה מדרגות השכר במשק הינה דלה למדי וממילא כושר השתכרותו העתידי אינו מהגבוהים למשרת שכיר במשק, בלשון המעטה.

נראה לי שאם אפסוק לתובע סך של 100,000 ₪ כערכם דהיום, יהא בכך משום מתן פיצוי הולם בראש נזק זה. אשר להוצאות ולעזרת הזולת.

סוף דבר בשים לב למסקנות בנוגע לכל אחד מהנתבעים, כפי שנקבעו לעיל, אני מורה על דחיית התביעה.

עפ"י הנטען בתביעה, ביום 19.2.11 בשעות הלילה, הגיע התובע בלווית חבר למועדון הלילה "מודה בר" הנמצא בשדרות ההסתדרות 59, בחיפה (להלן: "המועדון") כדי להסיע בחזרה שלוש חברות מהמועדון לביתן.

הנתבעים טענו כי התביעה הוגשה בשיהוי ניכר של יותר משלוש שנים לאחר הארוע, במהלכם ישב התובע בחיבוק ידיים, דבר אשר פגע ביכולתם להיתגונן מפני הטענות המועלות כלפיהם במובן זה שאינם יכולים לזכור את הארוע ופרטיו ולזכור אם עבדו באותו ערב, ואם כן – אם עבדו מחוץ למועדון, בכניסה לו, או בפנים.

הודעת הנתבע מס' 1 במישטרה, אשר לכאורה הוותה הבסיס לטיעון זה, לא הוגשה ומעדותם של הנתבעים עולה, והדבר עולה בקנה אחד עם עדויות התביעה בדבר מספר המעורבים בתקיפה, כי לא כל המאבטחים העובדים במקום נמצאים בעמדת אבטחה מחוץ למועדון וחלקם עובד בתוך המועדון ואף בקומה השנייה, כך שבכל מקרה, הוכחת זהות המאבטחים שיעבדו באותו ערב אין בה די. עתה לפירוט; ארוע התקיפה עדותו של התובע בדבר נסיבות היתרחשות הארוע הייתה עדות מפורטת, עקבית ואמינה והיא נתמכה בעדות חבריו, בהודעותיהם שנגבו במישטרה ובסיכום האישפוז בו נרשם כי התובע הגיע אל ביה"ח לאחר שהיה מעורב בקטטה.

...

אין בידי לקבל טענה זו של התובע.

לאור המקובץ, אני דוחה את התביעה נגד הנתבעים 2 -8.

סוף דבר לאור המקובץ ומשלא עלה בידי התובע לעמוד בנטל המוטל על שכמו, אני מורה על דחיית התביעה.

עדותו של בוריס וינברג (ע"ת 7): מאבטח במועדון לילה, בחוף הקשתות באשדוד, מועדון אילוז'ן. ב- 16.8.13, עמד בכניסה, בסביבות שעת חצות וחצי, בא בנאדם ומשך את השרשרת כדי להכנס.

בעיקר לא עומדת לו ההגנה לאור הסיפא של הסעיף שאין אדם פועל תוך הגנה עצמית מקום שהביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים, כבמקרה זה. הנאשם ללא ספק הפר הסדר הצבורי בכך שנותר במקום, צעק ,גידף ואיים, והיה עליו לצפות כי אם מתבקש שוב ושוב על ידי המאבטחים לעזוב , אך מיתעלם מהם ומגדף אותם, ליד צעירים אחרים שהגיעו למקום ובקשו להכנס, בשלב מסויים ירחיקו אותו.

אף בטרם נחקק חוק יסוד כבוד האדם וחירותו , כבר בע.פ. 136/51 פרנקל נ. היועמ"ש , פ"ד ה (2) 1602, ,1606 נקבע מפי כב' השופט אגרנט (כתוארו דאז): "הפועל יוצא מקיום הזכות, אשר לכל האזרח, להיות חופשי ממעצר, הוא כי זה זכאי להיתנגד למעצרו אלא אם אותו מעצר הוא חוקי . זאת אומרת: זכותו של אדם להיתנגד למעצר שאחר אומר או מנסה לבצע כנגדו, תלויה בכך, אם לשני הסמכות החוקית לעצרו או לא. הזכות לעצור והחובה להכנע (למעצר) עומדות ביחס שווה זו לזו". וכן: "כאשר באים להאשים אדם על היתנגדות למעצר, חייבת התביעה להוכיח, בהוכחה שמעל לכל ספק סביר, כי המעצר היה חוקי. . . אם חוקיות המעצר לא הוכחה, הרי ניסיון לעצור אדם בכח הוא מעשה תקיפה בלתי חוקי, שהנעצר רשאי להיתגונן כנגדו. הדבר הוא בבחינת מושכל ראשון בעבירות שעניינן היתנגדות למעצר " [ראה ע 141/77 רס"ל יהב נ. התובע הצבאי הראשי המאוזכר בספרו של קדמי הנ"ל על הדין בפלילים].

...

המסקנה כי יש להחיל את הלכת הצפיות על עבירת האיומים עולה בקנה אחד גם עם דברים שאמר בית המשפט בע"פ 3779/94 - חמדני משה נ' מדינת ישראל ,פ"ד נב(1), 408 ובע"פ 103/88 - משה ליכטמן נ' מדינת ישראל , פ"ד מג(3), 373.

איומים אלה אינם כלולים במסגרת זכותו של הנאשם להתנגד באופן מידתי למעצר הבלתי חוקי ולכן שוכנעתי מעבר לכל ספק סביר כי אכן איים עליהם.

לאור כל האמור, זיכיתי הנאשם מכל העבירות המיוחסות לו למעט הרשעתו באישום השני בעבירת האיום על לוחמי נחשון .

מבוא תביעות התובעים הן לפיצויים בגין ניזקי גוף שנגרמו להם עקב תקיפתם על ידי חבורת נערים סמוך למועדון "שישה בר" באיזור התעשייה תלפיות בירושלים (להלן: המועדון).

עדן הצהיר כי כאשר שב מהכספומט ושם פעמיו לכיוון הכניסה למועדון הבחין בהתקהלות של אנשים רבים היוצאים מהמועדון לכיוון הרחבה.

בחוות הדעת תואר כי: "...בעת היותו בחופשת מחלה מהצבא, יצא לבלות במועדון לילה עם מספר חברים. במסגרת הבילוי הותקפו, הוא וחבריו ע"י מספר אנשים. ...טופל ע"י נטור והמשיך טפול במדללי דם ונוגדי קרישה למשך תקופה ארוכה. על רקע תקיפה זו פיתח סימני מצוקה נפשיים... מאז שיחרורו מבית החולים נאלץ לשהות בבית בגין הטיפול בנוגדי קרישה במשך חודשים רבים. במהלך תקופה זו החמיר מצבו הנפשי. עוסק רב הזמן במדוע קרה מה שקרה ועיסוק יתר בכל הסובב את הארוע...סובל ממצב רוח ירוד רוב שעות היממה המתבטא בעיקר בתחושת מרמור ותחושתו הקשה כי נגרם לו עוול נוסף ואי צדק בכל התהליך הפלילי כנגד התוקפים אותו" (הדגשה שלי, ש.ל.).

...

בנסיבות המקרה דנן, לאחר עיון בחוות הדעת ובכלל הראיות, מסקנתי היא כי סביר לקבוע שעיקר הנזק הנפשי נגרם לאדיר עקב הדקירות שנדקר בקטטה והטיפול המתמשך שקיבל עקב כך. מחוות הדעת האורתופדית ומהחומר הרפואי עולה כי הנזק הפיזי העיקרי נגרם לאדיר עקב דקירות הסכין ולא עקב החבלות.

מסקנתי היא אפוא, כי למרות שהנזק הנפשי אינו ניתן לחלוקה ברורה, לא ניתן להתעלם מכך כי תרומת הדקירה בצוואר לגרימת הנזק הנפשי היא דומיננטית.

מעבר לכך, מדובר בטענת הגנה מסוג "הקוזאק הנגזל" שדינה להידחות.

במצב דברים זה, אין בידי לקבוע האם נותרה לאדיר נכות צמיתה בתחום הנפשי ומהו שיעורה.