תביעת תלויים בגין פגיעה בעבודה שהסתיימה במוות

התובע מסתמך בתביעתו על סעיף 24 להסכם הקבוצי בענף הבניה משנת 2015, שבו נקבע כי "כל עובד ועובד שיפוצים יהא זכאי מיום תחילת עבודתו לביטוח פנסיוני על פי בחירתו שיכלול כסויים למקרה מוות ונכות..." כמו גם על הוראת סעיף 29(א) לאותו הסכם שבו נקבע כי "המעסיק יעשה כמיטב יכולתו להשגת ביטוח אובדן כושר עבודה בעלות הנמוכה ביותר ובתנאים המיטיבים ביותר", ולבסוף על הוראת סעיף 68 לאותו ההסכם, שבה נקבע כי: "הוראות הסכם קבוצי זה חלות על מהגרי עבודה ועובדים פלשתינים והן תיושמנה בשויון בין עובדים אלה ובין עובדים אחרים...". ברם, בכך מיתעלם התובע מהוראות סעיפים 69, 70 ו- 72 להסכם הקבוצי, דהיינו מהוראות הבאות מיד בסמוך להוראת סעיף 68, הקובעות כך: "69. מבלי למעט מהעקרון האמור לעיל, במקרים בהם תהיה קיימת מניעה, מכוח נסיבות חיצוניות אובייקטיביות שאינן תלויות בצדדים או שמקורן בהוראה שבדין, להחלת איזו מהזכויות לפי הסכם זה על מהגרי עבודה ועובדים פלשתינים, יסכימו הצדדים על מנגנון מוסכם אחר להקניית הזכות ו/או לתשלום הזכות או שווה ערך לה ויפעלו במשותף להסדרת העניין. מוסכם, כי קיומה של מניעה כאמור לא ימעט מן החובה כלפי מהגר העבודה ו/או עובד פלשתיני לתשלום שווה ערך ובאותה עלות של הזכות שקמה מניעה כאמור לשלמה.

כך, למשל, קיים קושי של ממש לוודא מי הם צאצאי העובד ובני זוגו שיהיו זכאים לביטוח שאירים; מתי יש להפסיק את קצבת השאירים לאותם שאירים עם פטירתם או הגעתם לגיל מסוים; לבדוק עובד שתובע קצבת נכות ולקבוע מתי הוא זכאי לקיצבה ומתי הגיע העת לסיימה.

במקרה שלפנינו, עדיין תלויה ועומדת התביעה שהגיש התובע להכרה בתאונת עבודה, אך ככל שלא יזכה בתביעתו, יוותר בלא כלום.

...

סוף דבר נוכח כל האמור, התביעה נדחית.

נציגות הציבור אורנה רזניק וחמדה מרק: אנחנו מסכימות לפסק דינו של אב בית הדין כב' השופט דורי ספיבק, אך עושות זאת בלב כבד, ורק משום הבנתנו כי מבחינה משפטית ולאור ההסדר אותו קבע המחוקק בסעיף 1יא לחוק עובדים זרים, תשנ"א-1991, אין מנוס מדחיית התביעה.

לסיכום התביעה נדחית ללא צו להוצאות.

בפני בית הדין תביעת התובעת לקבלת קצבת תלויים בשל מותו של בעלה מר חיים סיסו (להלן: המנוח).

הנתבע טען כי המנוח לא נפטר כתוצאה מפגיעה בעבודה אלא מאחר ונטל נפשו בכפו ולכן נדחתה תביעה לקיצבת תלויים.

באותו מקרה, חלפה שנה וחצי בין סיום יחסי העבודה לבין הארוע ונקבע במפורש כי אין מקום להרחיב את המבוטחים בענף ביטוח נפגעי עבודה למי שניפגע בריחוק זמנים ניכר מעין זה ממועד נתוק יחסי העבודה, וכי הדבר אינו מתיישב עם לשון סעיף 75 לחוק.

...

סוף דבברסוף דבר דין התביעה דין התביעה להידחות מכל וכל.

פירטנו לעיל את העילות השונות והנימוקים בגינן נדחית .

אף לנוכח הפסיקה שהובאה ע"י הצדדים ,ובה עיינו בהרחבה, דין התביעה להידחות .

הנתבע אישר כי תביעת התלויים של התובעת להכיר במותו של המנוח כפגיעה בעבודה נדונה והוכרעה במסגרת תיק ב"ל 18061-10-16, בעת שהכיר הוא במנוח כ'נפגע עבודה' ובהתאם למכתב ששלח לתובעת על כך. הנתבע טען כי המנוח נפטר בתאריך 16.6.2008.

על פי סעיף זה בסיס שכר עבודה "רגיל" לתשלום למבוטח שהוכר כ'נפגע עבודה' חל על פגיעה בעבודה מכללא, קרי בעת ההכרה בנפגע בשל מחלת מיקצוע או בשל הילכת המקרוטראומה.

לאור תקופת החביון הארוכה ובהנתן כי מחלת המנוח התגלתה זמן רב לאחר שסיים את עבודתו במפעל, הרי שיש להיתחקות אחר רמת חייו של המבוטח במועד הכי קרוב שקדם למועד הקובע ועל בסיס הכנסותיו בתקופה זו, לגזור את חישוב הקצבה.

...

שילוב הוראות סעיפי החוק שצוינו מביא לכלל מסקנה כי מאותו רגע שבו המבוטח אינו יכול לעבוד, בין אם בעבודתו ובין אם בעבודה אחרת, נולדת הזכות לקבלת "דמי פגיעה". מועד זה הוא "המועד הקובע" לעניין גיבושה של הזכות לדמי פגיעה.

דיון והכרעה לאחר עיון בטענות הצדדים שהובאו לפנינו, אנו סבורים כי דין תביעה זו בנוגע לאופן חישוב בסיס השכר – להידחות, מהנימוקים שלהלן.

בקציר האומר נוסיף כי עיון בנוהל הנתבע משנת 2016, שהחליף את הנוהל משנת 2003, אותו ביקשה התובעת לתקוף, בטענה כי הוא פוגע בזכויותיהם של מבוטחים רבים נוכח הקביעה של בסיס שכר שגוי, מעלה כי נוהל זה משקף נאמנה את המסקנות אליהן הגיע בית הדין הארצי בפסק דינו בעניין זרה, בעיקר בנוגע לצורך לשמור על רמת חייו של המבוטח ערב "המועד הקובע". גם בעניין שלפנינו, הגענו לכלל מסקנה כי החישוב שעשה הנתבע על פי נהליו הפנימיים הוא מוצדק ותואם את הלך הרוח שנקבע בפסיקה בעניין זה. סוף דבר התביעה נדחית.

עוד טען כי כשנה לפני פטירת המנוח הוא שכר דירה בקומה 11 הואיל והחליט לסיים עם התובעת את הקשר וכי מספר חודשים לא היה ביניהם קשר עד ששוב חודש הקשר בסביבות 9/2016 והמנוח עבר לגור אצל התובעת ואפשר לו - ליוסי - לגור בדירה.

דפי החשבון אכן מעידים כי זו הייתה ההתנהלות במשך תקופה ארוכה אלא, שהפעם, הבנק לא מוכן היה להמתין לכניסת התשלומים שהייתה צפויה והחליט, בנגוד לבעבר, להחזיר את השיקים מסיבת אכ"מ. בית הדין הארצי בעב"ל 24888-10-18 ציון אהרון נ. המל"ל (פס"ד מיום 10.7.19 ) עמד על דרך בחינת התביעה להכרה בארוע נפשי כתאונת עבודה וקבע כי : "..על מנת שתוכר פגיעה נפשית כ"תאונת עבודה" כמשמעה בחוק על המבוטח להוכיח תחילה כי היתרחש ארוע אובייקטיבי מיוחד בעבודתו "הקשור לעבודה שניתן לאיתור בזמן ובמקום"; כי מדובר בארוע מיוחד לגביו של דחק נפשי בלתי רגיל, אשר נגרם לו בשל אותו ארוע וכי הקשר הסיבתי שבין הארוע לבין הדחק הנפשי האמור מוערך "בסבירות העולה על 50%" (ר' עב"ל (ארצי) 201/10 לוי – המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (7.3.11);עב"ל (ארצי) 50/09 סידה - המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (21.10.10)).

תביעתה למוסד לביטוח לאומי לגימלת תלויים בגין מותו של המנוח, נדחתה ועל כך היא הגישה תביעה זו. במועדים הרלוואנטיים לתביעה היה המנוח יזם עצמאי שעסק בבניית שני פרויקטים עבור חברת "אפקון". התובע סבל מקשיי נזילות בניהול הפרויקט, חשבונו היה ביתרת חובה ובחריגה ממסגרת האשראי הבנקאי והתובע נידרש לפעול בדרכים שונות (ניכיון שיקים, הלוואות ושיחות מול הבנק) כדי שיכובדו תשלומים מהחשבון, כאשר תמיד צפויים היו להכנס, מנגד, תשלומים לזכות החשבון.

...

הכרעה לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, שוכנענו כי אירוע החזרת שני השיקים ע"י הבנק ביום 24.1.17 , חרף ניסיונות לשכנע את הבנק לכבדם, הוא בגדר 'אירוע מיוחד' שבסמוך לאחריו התאבד המנוח, ויש למנות מומחה רפואי לבחינת הקשר הסיבתי בינו לבין ההתאבדות.

איננו מקבלים טענה זו. אכן, המנוח היה במתח מתמשך אולם אירוע החזרת השיקים, לראשונה בחיי החשבון, מהווה אירוע שיא לדעתנו.

לנוכח כל האמור, שוכנענו כי יש מקום למינוי מומחה רפואי מתחום הפסיכיאטריה, לבחינת שאלת קיומו של קשר סיבתי בין אירוע החזרת השיקים על ידי הבנק לבין התאבדות המנוח.

השופטת סיגל דוידוב-מוטולה לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי תל אביב (השופטת דגית ויסמן ונציגי הציבור גב' אורית הרצוג ומר אסי מזרחי; ב"ל 36999-12-16), במסגרתו נדחתה תביעת המערערת לקבלת קצבת תלויים בגין פטירת בעלה המנוח מר משה כהן ז"ל (להלן: המנוח).

המומחה, ד"ר שבתאי ורסנו, מומחה ריאות, קבע בחוות דעתו הראשונה כי המנוח סבל משלל מחלות קשות שבכל אחת מהן היה פוטנציאל לסיכון חיים; כי לא הומצאו לו מסמכים המאפשרים לקבוע את חומרת מחלת ה-COPD שהוכרה כאמור כפגיעה בעבודה; וכי להערכתו (בהתאם למסמכים שהומצאו לו נכון לאותה עת) "הסיבה העיקרית המיידית שהובילה לארוע זה, שהסתיים בפטירתו תוך פחות מ-48 שעות היתה בסבירות גבוהה ארוע לבבי חריף ו/או ארוע תסחיפי חמור לריאות...". בחוות דעת נוספת, לאחר קבלת תעוד רפואי נוסף, ציין המומחה כי פטירת המנוח נגרמה להערכתו בין בשל מחלת הלב הקשה בה לקה ובין בשל מחלת הריאות החסימתית (ה-COPD) שכללה להערכתו - על סמך ניתוח בדיקות שנערכו למנוח - גם מרכיב אסתמטי.

סעיף 131 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 קובע כי "מבוטח שפגיעה בעבודה גרמה למותו, ישלם המוסד לתלויים בנפטר קצבה חודשית או מענק לפי סימן זה". לצורך תביעת תלויים יש להוכיח אם כך שלושה יסודות מצטברים: "היסוד הראשון הוא שלמבוטח ארעה "פגיעה בעבודה"; היסוד השני הוא תוצאת מותו של המבוטח; היסוד השלישי הוא שהפגיעה בעבודה "גרמה" למותו, דהיינו - קיום קשר סיבתי בין הפגיעה בעבודה לבין מותו של המבוטח" (בג"ץ 1199/92 לוסקי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מז (5) 734 (1993)).

...

המוסד טוען כי בהתבסס על תשובותיו של ד"ר ורסנו דין הערעור להידחות.

במאמר מוסגר יצוין כי בהתחשב בהסכמת הצדדים להפניית שאלות ההבהרה לד"ר ורסנו בהתבסס על דברי בית הדין שצוטטו בסעיף 7 לעיל, לא מצאנו טעם לפרט את טענותיהם המקוריות בערעור.

דיון והכרעה לאחר שעיינו בכל חומר התיק ושקלנו את טענות הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל וכי המערערת זכאית לקצבת תלויים בגין פטירת המנוח.

סוף דבר - הערעור מתקבל והמערערת זכאית לקצבת תלויים בגין פטירת בעלה המנוח.