אולם חרף זאת, ועל מנת שלא לעשות מלאכתי קלה, אדרש לנושא זה. כפי שהוסבר לעיל, המשמעות הכספית של שאלה זו בתביעה כפי שכומתה וששולמה בגינה אגרה, היא של מספר שבועות לא רב.
בסיכומיה הראשיים מתייחסת התובעת להוראה בפוליסה שלפיה תגמולים בגין אובדן כושר עבודה ינתנו לתקופה של עד 104 שבועות מיום קרות מקרה הביטוח (בתנאים הכלליים של הפוליסה נרשם שתקופת הפצוי היא 52 שבועות, וברשימה הכסוי הורחב ל-104 שבועות).
. יש לפרש לכל הפחות 'עד גיל 64'", שהוא גיל הפרישה (סעיף 26 לסיכומי התובעת). מכאן, להבנתי, עמדתה הראשונית של התובעת בסיכומיה היא שהתגמולים ישולמו לאורך כל חיי המבוטח, ולחלופין, עד גיל הפרישה. אולם דוקא עמדה קיצונית שכזו, מחזקת את דחיית עמדת התובעת. זאת שכן אם נקבע שהזכאות היא לכל אורך חיי המבוטח, גם לאחר גיל הפרישה, מצאנו כי תקנות הספורט – על אף אורכן הקצר והעובדה שלא נאמר בהן במפורש מהי משך תקופת הביטוח – מביאות לכסוי בטוחי שהוא אף מעבר לזה הניתן בפוליסות אובדן כושר עבודה רבות הקיימות בשוק.
היינו, גם בהסכמה זו של הנתבעת, למעשה היא הודיעה שהיא מכירה בכך שהתובעת הייתה באובדן כושר עבודה וזכאית לתגמולי ביטוח החל מהתאונה (כשלעמדת הנתבעת, התקופה מסתיימת במועד התגבשות הנכות הצמיתה; ותוך גריעת ימי ההמתנה).
...
אשר ליתר ההוצאות, בשים לב למלוא הסכום ששולם לאחר הגשת התביעה, תשלם הנתבעת לתובעת הוצאות בקשר למלוא האגרה ששולמה.
לאור העובדה שמומחה הנתבעת ומומחה בית המשפט לא סתרו את עיקרי עמדת מומחה התובעת, ראוי שהנתבעת תישא בהוצאות התובעת בגין שכר המומחה בסך 6,000 ש"ח (על-פי חשבונית שצורפה) – וכך אני מורה.
סוף דבר
סוף דבר, הנתבעת תשלם לתובעת תגמולי ביטוח בגין אובדן כושר עבודה בסך 15,129 ש"ח, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כדין.
