לטענתו, פעולות השוטרים, החיפוש שערכו ודרישותיהם מהתובע לסמן את חלקי החילוף נשענו על הוראות חוק הסימון, אשר כלל לא ניכנס לתוקף אותה עת. עוד טען, כי שיתף פעולה באופן מלא עם החוקרים בעת חקירתו, כי הראה להם את המחסן שבו אוחסנו חלקי החילוף המשומשים וענה על שאלותיהם, כך שלטענתו, לא היה כל בסיס לחשד, כי החזיק לכאורה, בנכסים החשודים כגנובים.
לטענתו, גם לאחר שזוכה לא חודשה ההיתקשרות עמו, אלא רק לאחר לחצים כבדים שהפעיל וגם אז, באופן חלקי בלבד (רק לגבי אופנועי "הונדה", שהיוו רק כ-15% מהקף עבודת המוסך התובע בתיקון אופנועים של המישטרה).
בדו"ח זה צוין כי כאמור, לתובע רישיון של משרד התחבורה אך אין לו רישיון עסק של עריית ירושלים, וכי ברשותו מחסן שבו מלאי גדול של חלקי חילוף משומשים, "שלא יודע בעל העסק להוכיח מאיפה החלקים באו ומה המקור שלהם". עוד נאמר כי התובע "לא מנהל יומן חלקים משומשים ומסמן חלקים עפ"י חוק סימון חלקים משומשים".
כעבור כחצי שנה, ביום 4.8.2002, שוב נערכה ביקורת במוסך.
הוא נישאל מהיכן הוא קונה את החלקים המשומשים ועל כך השיב כי החלקים הם "מאופנועים או קטנועים שהורדו מהכביש עקב תאונות ברוב המקרים וכן שרידי האופנועים שאני קונה מבעלי האופנועים או חברות ביטוח ושמאים, מכל מי שקשור לתחום" (שם, שורות 17-14).
התובע אף סרב בעקביות לערוך רישום של חלקי החילוף המשומשים שהחזיק במוסך וסירב להשיב לשאלות בקשר לרישום זה. ההערכה הייתה, כי תובע לא יוכל לבסס את ההגנה הקבועה בסעיף 413 בחוק העונשין, כי חלקי החילוף הגיעו לרשותו בדרך חוקית.
מאחר שבמסגרת החקירה לא סתר התובע את ההנחה שהוא סוחר בחלקי חילוף ולא הניח כל בסיס לטענתו, כי המקור היחיד לחלקי החילוף שהיו ברשותו הוא אופנועים שלמים שאותם הוא פירק לחלקים, ממילא שלכאורה, היה בידי התביעה ראיות לכך שהתובע עבר את העבירה של ניהול עסק טעון רישיון ללא רישיון.
...
אם המדינה סבורה כי תכליות אלו, כולן או חלקן, מתקיימות, ממילא שלא תסכים להחזרת החפצים התפוסים ולא מן הנמנע שאילו עתר התובע להשבתם, הייתה עתירתו נדחית בשל קבלת עמדת המדינה.
לפיכך, תביעת התובע בעניין זה, נדחית.
התוצאה היא, כי תביעת התובע מתקבלת אך בחלקה (הקטן יחסית), ובהתאם לאמור תשלם המדינה לתובע, באמצעות בא-כוחו, סך של 87,600 ₪, אשר ישולם תוך שלושים יום מיום המצאת פסק דין זה.
משהתקבל רק חלק זה של התביעה, כל צד יישא בהוצאותיו.
