תביעת תאונת עבודה בדרך לגן ילדים

לאחר שמיעת העדויות ועיון בראיות – הנני קובע, כי התובע הרים את הנטל להוכיח כי התאונה שארעה ביום 13.7.2016 הנה "תאונת עבודה". בטופס התביעה לדמי פגיעה (נ/1), עם תאורו לראשונה את נסיבות התאונה, כתב התובע כדלקמן: "רכבתי על אופניים" (סעיף 5 לטופס התביעה), "הייתי בדרך לסיור בגן הילדים שהחברה בונה ברח' 'שרה אמנו'" (סעיף 8 לטופס התביעה).

...

גם לגבי תקופת אי הכושר מצאנו את עדות התובע כמהימנה.

לאור כל המקובץ, לאחר שבית הדין מצא את גרסתו של התובע מהימנה ונתמכת במסמכים רפואיים ובעדויות חיצוניות, קובע בית הדין כי התובע הרים את הנטל והוכיח כי תאונת הדרכים שהתרחשה ביום 13.7.16 הינה "תאונת עבודה". משהוכרה התאונה כתאונת עבודה, ישלם הנתבע לתובע את דמי הפגיעה בגין שלושת החודשים בהם היה התובע באי כושר.

משהתביעה התקבלה, ישלם הנתבע לתובע הוצאות משפט בסך 5,000 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 יום מהמצאת פסק הדין.

השופטת לאה גליקסמן: ערעור זה סב על פסק דינו של בית הדין האיזורי תל אביב (השופט הבכיר יצחק לובוצקי; ב"ל 34688-06-13), שבו נדחתה תביעתו של המערער להכיר בפגיעה בברכו כפגיעה בעבודה.

רק בפנייה לטפול רפואי מיום 10.7.2012 נרשם לראשונה על הארוע התאונתי - "לפני 3 לחודשים בעת קדוח בקיר חש נקישה חזקה בברך שמאל" - אך נרשם גם "לפני 3 שבועות פגע עם הנעל באבן בעת הליכה בשביל בדרך לגן של הילד, וחש נקישה חזקה כאילו שהברך ממש 'התפרקה' ..". 5.5.

המוסד לביטוח לאומי טען כי העירעור סב על קביעתו העובדתית של בית הדין האיזורי כי לא הוכחה היתרחשות ארוע תאונתי כנטען על ידי המערער, ואין מקום להתערב בקביעה עובדתית זו, נוכח היתרון שיש לערכאה הדיונית שהתרשמה במישרין מהעדויות ומהראיות; קביעתו של בית הדין האיזורי מנומקת ומפורטת; המערער לא המציא ראיות אובייקטיביות לתמיכה בגירסתו, כגון ראייה אובייקטיבית (חשבונית מס, יומן עבודה וכו') המוכיחה כי הוא והחשמלאי עבדו בדירה בגני תקווה במועד האירוע הנטען; התעוד הרפואי מזמן אמת לא תומך בגירסתו של המערער, ועדות לקרע במנסקוס בברך שמאל מופיעה לראשונה בתעוד מיום 10.7.2012, לאחר ארוע ההיתקלות באבן ביום 15.6.2012; אין ליתן משקל למסמך של ד"ר משיח שניתן כשנה לאחר הארוע, שבו "נזכר" ד"ר משיח כי בחודש אפריל 2012 המערער דיווח לו על ארוע תאונתי בעבודה; בעדותו בבית הדין חזר בו ד"ר משיח מקביעתו הבטוחה במסמך הרפואי מיום 29.5.2013 שהוכן לבקשת המערער, שבו נרשם כי המערער דיווח לו ביום 18.4.2012 שניפגע בעבודה; בית הדין האיזורי צדק בכך שהעדיף את התעוד הרפואי מזמן אמת, שעל פיו המערער לא קשר כל ארוע בעבודה לכאבים מהם סבל בשתי ברכיו, ועשה כן רק בשלב מאוחר יותר, לאחר שנפל ונחבל בדרכו לגן של בנו; אכן, אין לפסול מראש את עדותם של החשמלאי (אשר המערער מספק לו עבודה בפרויקטים שלו) או של רעייתו של המערער, אולם בית הדין האיזורי לא ייחס משקל לעדותם לא רק בשל קירבתם למערער אלא גם בשל תוכן עדותם.

...

סוף דבר - לא מצאנו כי בנסיבות המקרה מתקיימות נסיבות חריגות המצדיקות התערבות בקביעתו העובדתית של בית הדין האזורי שלפיה המערער לא הרים את הנטל להוכיח התרחשות האירוע התאונתי הנטען ביום 9.4.2012.

אשר על כן, הערעור נדחה.

המערער ישלם למוסד שכ"ט עו"ד בסך של 4,000 ₪, וזאת בתוך 30 יום.

לפנינו תביעה כנגד החלטת הנתבע מיום 26/03/2018, לדחות את תביעת התובע להכיר בליקוי בברכיו כפגיעה בעבודה, בדרך של מחלת מיקצוע ו/או מקרוטראומה.

כמו כן, מידי יום, מבקר התובע ב- 5 בתי ספר ביום ו- 8 גני ילדים.

...

היינו, לטעמו הקרע הינו כתוצאה מאירוע שלא תועד ואשר אינו יכול להיגרם על ידי תנאי עבודתו של התובע – מדובר בקביעה רפואית-מקצועית המתייחסת למסכת העובדות הספציפית אשר הונחה לפני המומחה, ואין בה כדי להביא למסקנה אותה הסיק התובע.

כמפורט לעיל, הלכה פסוקה היא כי בית הדין סומך את ידו על חוות הדעת של המומחה הרפואי שמונה על ידו ולא יסטה מקביעותיו אלא אם כן קיימת הצדקה עובדתית או משפטית יוצאת דופן לעשות כן. מעיון בחוות הדעת והתשובות לשאלות ההבהרה, שוכנענו כי יש לאמץ את עמדת המומחה וכי אין נימוק המצדיק סטייה ממנה.

לאור כל המפורט לעיל, התביעה נדחית.

ביישום המבחן שהותווה בעיניין מזרחי נכריע תחילה בשאלה האם מדובר בנסיעה אחת? התובע הציג לנו מפה (נספח 3 לכתב התביעה) כדי לתאר את מסלול הנסיעה המתוכנן ליום קרות התאונה ובה סימן את ביתו ואת העצירות שהיו מתוכננות בדרכו לעבודה – מקום עבודת האשה, גן ילדים ובית חמותו שמטפלת באחד מילדי בני הזוג דרך קבע (עמ' 2, ש' 7 לפרוטוקול), שתי העצירות האחרונות נימצאות בקריית שמואל וסמוכות זו לזו.

בעיניין גורדון,[footnoteRef:9] אם שיצאה שעה קודם מעבודתה כדי להגיע למעון הילד – שלא על מנת לאספו כרגיל, אלא כדי להישתתף במסיבה בגן – ונפצעה – פציעתה לא הוכרה כתאונת עבודה, בין השאר, מהטעם שהיציאה המוקדמת מהעבודה תרמה לפציעתה.

...

[footnoteRef:4] [4: תב"ע (עבודה ארצי) 0-46/נב המוסד לביטוח לאומי - אסתר חמו, כד(1) 232 (1992)‏] ומן הכלל אל הפרט לאחר עיון במלוא החומר בתיק, שקלול הראיות ובחינת טענות הצדדים הגענו לכלל מסקנה כי לא אירעה לתובע תאונה בדרך ממעונו לעבודה.

בחינת נסיבות המקרה הספציפי מביאה למסקנה כי מסלול הנסיעה בנוי ממספר מקטעים – ממעון התובע לעבודת האישה, מעבודת האישה למסגרות הילדים, ממסגרות הילדים ועד לעבודת התובע.

משכך, התביעה נדחית.

את התביעה שלפנינו הגישה כנגד החלטת המוסד לביטוח לאומי לדחות את תביעתה להכיר בדליות ברגליה כפגיעה בעבודה בדרך של מקרוטראומה.

כאן המקום לציין שהפסיקה בעיניין וזאנה עסקה בגננת בגן ילדים שעסקה ב"מיגוון רחב של פעולות ותנועות – בעמידה, ישיבה והליכה – בכיתת הגן ובחצר, בהתאם לפעילות המשתנה בגן וצרכי הילדים", ובית הדין הארצי מצא שעבודתה אינה מקימה תשתית עובדתית למקרוטראומה.

טרם חתימה נזכיר את ההלכה הפסוקה שלפיה אין בכוחה של תורת המקרוטראומה להביא לכך שכל מחלה שנגרמה בשל העבודה תוכל לזכות את העובד/ת בהכרה כנפגע "תאונת עבודה", והדברים יפים גם ביחס 'למאמצים קשים', שאינם יכולים "כבמטה קסם" להפוך לסדרת פגיעות זעירות מוגדרות החוזרות ונישנות אין ספור פעמים (עב"ל (ארצי) 57714-11-12 המוסד לביטוח לאומי – נוח (22.12.2014)).

...

ערים אנו לפסיקתו של בית הדין הארצי מאלה הימים לעניין האפשרות שהתנועות בכניסה למנח וביציאה ממנו יהוו תשתית עובדתית מספקת למיקרוטראומה אלא שכאמור, לא שוכנענו שהתובעת נכנסה ויצאה ממצב של מנח (עב"ל (ארצי) 7327-06-23 ויזל – המוסד לביטוח לאומי (21.1.2024)).

בסיכומו של דבר לא שוכנענו שתנאי עבודת התובעת מקימים תשתית עובדתית למיקרוטראומה לדליות ברגליים ולכן אין מנוס מדחיית התביעה כבר בשלב זה. על פי פסיקת בית הדין הארצי ככלל אין מקום לחייב מבוטחת בהוצאות מקום בו בית הדין מגיע למסקנה כי העובדות שהובאו כהוויתן אינן מניחות תשתית עובדתית לעילת המיקרוטראומה (עב"ל (ארצי) 45947-03-20 הרצנו – המוסד לביטוח לאומי (1.7.2021)).

לא מצאנו לסטות מן הכלל כאן, ועל כן איננו עושים צו להוצאות.