תביעת תאונת עבודה בגין ליקוי בגב עקב מיקרוטראומה

ביום 4.2.18 הגיש התובע לנתבע תביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה בגין ליקוי בכף רגל שמאל.

גב' ליבוביץ תמכה בגירסתו של התובע הן בעדותה בפני חוקר המל"ל והן בבית הדין: התובע עמד על רגליו בעבודה כל הזמן, התובע בא במגע עם חומרים כימיקלים וכי המים וחומרי הניקוי יכלו לחדור לתוך הנעל שנעל התובע.

התובע עותר להכיר בפגיעה בכף רגלו השמאלית כפגיעה בעבודה על דרך המקרוטראומה בשל הליכה ממושכת וחשיפה לחומרי נקוי.

...

משכך, דין טענה זו להידחות בשל היותה הרחבת חזית.

סוף דבר התובע לא הניח תשתית עובדתית על פי תורת המיקרוטראומה.

ביום 16.3.20 הגיש התובע לנתבע תביעה להכרה בליקוי בגבו, כפגיעה בעבודה על דרך המקרוטראומה, בגין ישיבה ממושכת בזמן הנהיגה.

בכתב התביעה ובתצהיר טען התובע כי נהג בכל יום 5 שעות, וכן ציין בתביעה כי הישיבה הממושכת היא זאת שהובילה לליקוי ממנו סובל: "המערער החל את עבודתו כנהג אוטובוס מיום 9.3.11 ברשות חברת הנסיעות והתיירות נצרת בע"מ, כאשר עבודה זאת מתבטאת בישיבה ממושכת למספר שעות ברצף ללא מנוחה". על דברים דומים חזר התובע גם בהמשך התביעה: "בעקבות עבודתו כנהג אוטובוס, ובגין הישיבה הממושכת על כסא הנהג במהלך כל שעות עבודתו הייתה הגורם העקרי להיתלקחות הכאבים והמחלה". גם בתצהירו ציין התובע תחת הכותרת 'פגיעות זעירות' כך: "עבדתי כנהג אוטובוס ומדובר בעבודה המצריכה ישיבה ממושכת למס' שעות ברצף". מדברים אלו אנו למדים כי התובע אינו טוען שבמהלך הנהיגה ביצע תנועות חוזרות ונישנות בגבו אלא כי נהג נהיגה ממושכת במנח סטאטי.

בית הדין הארצי קבע כך: "עצם הישיבה הממושכת היא זו שלשיטת המומחה גרמה למחלת הטחורים וכן להחמרה בפיסטולה. משכך, אין מקום להכיר במחלות אלה מכוח עילת המקרוטראומה שכן לא מיתקיים התנאי של אירועים תאונתיים קטנים ומצטברים בעקבות תנועות חוזרות ונישנות...לא שוכנענו כי מוצדק להכיר בעלייה בלחץ התוך בטני - בין כתוצאה מהישיבה הממושכת על כסא הנהג, ובין בשל היתאפקות כתוצאה מתנאי העבודה השגרתיים (שכלל לא נטענה עובדתית במקרה זה) - כתנועות חוזרות ונישנות לפי יסודות עילת המקרוטראומה. העובדה שתנוחה מייצרת תהליכים פנימיים בתוכו של גוף האדם אינה הופכת כשלעצמה את התנוחה לתנועה חוזרת ונשנית". כלומר, ישיבה ממושכת כשלעצמה לא יכולה לבסס את עילת המקרוטראומה ללא שיוכח כי בוצעו תנועות חוזרות ונישנות, ולכן במצב דברים זה כשהתובע טוען כי כאבי הגב נגרמו כתוצאה מישיבה ממושכת ותו לא, הרי שאין לקבל את תביעתו על בסיס תורת המקרוטראומה.

...

מנגד, טוען הנתבע כי יש לדחות את התביעה משום שלא מתקיימים התנאים להכרה בליקוי כמחלת מקצוע על בסיס תורת המיקרוטראומה, שכן לא הוכח כי התובע ביצע פעולה חוזרת ונשנית שהובילה לליקוי בגב, וגם לא נטענה בתצהיר טענה עובדתית, וממילא גם לא הוכחה, לגבי נהיגה בדרכים משובשות.

התובע הפנה בסיכומיו לשני פסקי דין שלטענתו תומכים בתביעתו, אולם לאחר עיון בפסקי הדין אנו סבורים שאין לקבל את טענתו של התובע בהקשר זה. בעב"ל (ארצי) 53/99 עובדיה עבודי חקאק - המוסד לביטוח לאומי (29.04.2003), נקבע כי יש למנות מומחה שכן הוכחה נהיגה בדרכים משובשות, והעבודה הייתה מלווה בהרמת מסעות כבדים בתדירות גבוהה.

סוף דבר על יסוד האמור לעיל, ישיבתו הממושכת של התובע כנהג אוטובוס אינה מקימה תשתית עובדתית למיקרוטראומה, ולכן התביעה נדחית.

נוכח מהות טענותיו של התובע ומשעה שבית הדין הציע לו שלא לעמוד על התביעה כבר במעמד הדיון, ישלם התובע לנתבע הוצאות בסך 1,000 ₪ תוך 30 ימים.

האם יש להכיר בתובע כמי שניפגע בעבודה בהתאם לסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשמ"ה-1995 (להלן: החוק) מכוח עילת המקרוטראומה בשל תנאי עבודתו בגין הליקויים בגב ובצואר מהם הוא סובל? זו השאלה הדרושה הכרעה במסגרת פסק הדין.

המסגרת העובדתית וההליכים המשפטיים ביום 7.9.2020 הגיש התובע תביעה להכיר בפגיעה בצוארו כפגיעה בעבודה מכוח עילת המקרוטראומה.

ת.ע. 8.5.11'; 5.6.11 – 'עדיין כאבים בגב תחתון'; 19.3.12 – 'תאונת דרכים 18.3.12 כאב צואר וגב תחתון'; 12.4.12 – 'עדיין כאבים בגב תחתון'; 14.11.12 – 'תאונת עבודה 14.11.12, כאב גב תחתון לאחר הרמת משקל'; 16.11.12 – 'תאונת עבודה 14.11.12'; 22.11.12 – 'תאונת עבודה 14.11.12'; 2.12.12 – 'תאונת עבודה 14.11.12'; 6.10.19 – 'תאונת דרכים 6.10.19 כאב גב וצואר'.

...

בנסיבות אלה, שוכנענו כי המומחה הסיק שיש קשר סיבתי לתנאי העבודה עקב פגיעות זעירות בצווארו של התובע ולא עקב תנוחה לא נוחה של הצוואר או עקב עומס פיזי המונח עליו.

אי לכך, מצאנו כי חוות דעת המומחה ברורה ומובנת ולא קיימת עילה שלא לאמצה ולכן הוכח קיומו של קשר סיבתי רפואי בין תנאי העבודה לליקויים בעמוד השדרה הצווארי.

סוף דבר התביעה מתקבלת.

לפניי ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 20.01.2022, בהליך החמרה לפי תקנה 36, אשר שללה את הקשר הסיבתי שבין החמרה במצב הגב של המערערת לבין הפגיעה שהוכרה על דרך של מקרוטראומה.

מסיבה זו לא ניתן לקשר בין מצבה היום ובין תוצאות המקרוטראומה אשר אינה פעילה יותר ומכוון שממצאי הדימות אינם מהוים גורם בקביעת גובה הנכות דוחה הועדה את התביעה להחמרה.

הליקוי בגב הוכר על בסיס גרימה כתוצאה מהעבודה, קרי הליקוי המקורי נגרם בשל המקרוטראומה.

לפיכך, הסיבה למקרוטראומה שחוותה פסקה עם הפסקת העבודה ולכן אין לקשור את מצבה כיום לפגימה שהוכרה.

בהתאם ללשונה של תקנה 36 והפרשנות שניתנה לה בהלכה הפסוקה, החמרת מצב יכולה למצוא את ביטויה בהחמרת מצב של פגימה קיימת או בפגימה חדשה שהרופא המאשר סובר שאפשר שהיא קשורה סיבתית לתאונה בעבודה (עב"ל 1320/00 מאיר ביטון – קופת חולים כללית (10.12.2002)).

...

מן הכלל אל הפרט לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובטענות הצדדים כפי שהועלו בפרוטוקול הדיון מיום 21.9.2022 ובמסמכים שצורפו לאחר הדיון, נחה דעתי כי דין הערעור להתקבל.

בנסיבות אלה, מקובלת עליי טענת המערערת, שלפיה הנמקת הוועדה אינה ברורה ולא ניתן להתחקות אחר הלך מחשבתה ולהבין את קביעתה.

סוף דבר עניינה של המערערת יוחזר אל הוועדה הרפואית לעררים, ענף נפגעי עבודה, בהרכבה מיום 1.2.2022, על מנת שתשוב ותשקול את קביעתה ביחס להחמרה הנטענת בגבה של המערערת.

השאלה עליה נידרש להשיב במסגרת פסק הדין היא האם יש להכיר בתובע כמי שניפגע בעבודה בהתאם לסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשמ"ה-1995 (להלן: החוק) מכוח עילת המקרוטראומה בשל תנאי עבודתו בגין הליקויים בגב ובצואר מהם הוא סובל? המסגרת העובדתית וההליכים המשפטיים ביום 7.10.2020 הגיש התובע תביעה להכיר בפגיעה בצוארו ובגבו כפגיעה בעבודה מכוח עילת המקרוטראומה.

התשתית המשפטית תורת המקרוטראומה היא למעשה פיקציה משפטית שמטרתה להרחיב את המקרים שיוכרו כפגיעה בעבודה, מצב בו הפגיעה אינה נכללת ברשימת "מחלות המיקצוע", שהיא רשימה סגורה, ושאינה תאונת עבודה במובנה הרגיל.

...

עוד לא מצאנו כי בקביעת המומחה כי תרומת הפגיעה על פי עקרון המיקרוטראומה בגבו של התובע לליקוי הרפואי הקיים בגבו אינה משמעותית, בשל כך שהתובע הרים משאות שאינם כבדים באופן יחסי, כקביעה שהיא בלתי סבירה או מחמירה.

חוות דעת המומחה שלפיה אין קשר סיבתי רפואי בין עבודת התובע לליקוי בצווארו וכי על אף שקיים קשר סיבתי רפואי בין הליקוי בגבו של התובע לתנאי עבודתו, השפעת תנאי העבודה אינה משמעותית - ברורה ומובנת ולא מצאנו עילה שלא לאמצה.

סוף דבר לאור המפורט לעיל, התביעה נדחית.