תביעת שכר עבודה וזכויות סוציאליות נגד משרד התחבורה והעירייה

הזכויות הנדרשות על ידי התובע בכתב התביעה המתוקן הן כדלקמן: פצויי פיטורים בגין תקופת העבודה מיום 1.8.93 ועד ליום 31.7.10, לפי שכר אחרון בסך 2,270 ₪ = 38,590 בצרוף פצויי הלנת פצויי פיטורים; פדיון חופשה בגין השנים 2008-2010 בסך 5,629.60 ₪ בצרוף פצויי הלנה; דמי נסיעות בגין השנים 2008-2010 בסך 4,552 ₪ בצרוף פצויי הלנה; הפרשות לפנסיה בגין השנים 2008-2010 בסך 1,972 ₪ בצרוף פצויי הלנה.

מטעם הנתבעת הגישו תצהיר ונחקרו בדיון עזרא, שהוא המנהל והבעלים של הנתבעת וגב' רות רוזנטל (להלן – גב' רוזנטל), עובדת סוציאלית אשר עבדה בסניף נתניה של המוסד לביטוח לאומי.

הוגשו מסמכים מטעם הצדדים, וביניהם העתק מכתב התביעה שהוגש לבית המשפט השלום בכפר סבא כנגד משרד הבריאות, עריית נתניה, הוסטל "בית אביב" והנתבעת, תביעה כספית-נזקית עקב פטירת המנוח (תיק 30276-06-17).

זכאות לדמי נסיעות על מנת להיות זכאי לדמי נסיעות, על העובד להוכיח שהוא זקוק לתחבורה כדי להגיע למקום העבודה ובחזרה ממנו ושהשתמש בה בפועל.

...

עזרא נעתר לבקשה.

ראו לעניין זה ע"ע 12265-08-15 עיזבון המנוח שמואל ז"ל נ' מדינת ישראל, 24.6.18 שבו נפסק: "על הטוען להתיישנות שלא מדעת להראות כי העובדות העומדות בבסיס התביעה ושנעלמו מעיניו "לא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא היה בידו למנוע סיבות אלה". עם כל הצער שבדבר, לא מצאנו כי נפלה טעות בקביעת בית הדין האזורי לפיה במקרה של המערערת אין לקבל את טענתה בדבר "התיישנות שלא מדעת" נוכח אי ידיעתה על זכותה.

לסיכום לאור האמור לעיל, אנו מחייבות את הנתבעת לשלם לתובע סך של 540.56 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.8.10 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

לאחר התאונה ובעקבותיה נערך ביום 04/03/2013 סיור נוסף על ידי גב' שוקיר ובהשתתפות ראש עריית אום אל פחם וכן מהנדסהּ, ראש המועצה המקומית בסמ"ה ומהנדסהּ, נציגים נוספים של משטרת ישראל, של משרד התחבורה ושל הרשות לבטיחות בדרכים.

אילו הנתבעת מס' 2 הייתה מוכיחה כי היא אכן פנתה לגורמים הממשלתיים הרלוואנטיים כפי טענתה, שהעיקרי ביניהם הוא משרד התחבורה, על מנת להשיג תקציבים לשם שידרוג הכביש ותיקון הליקויים שבו או בניסיון להעביר את האחריות על הכביש לנתבעת 3 נוכח התפרקות הנתבעת 1 מאחריותה, כי אז הייתי פוטר אותה מאחריות הואיל ולא ניתן לידרוש ממנה מעבר להשתדלות ובמיוחד בהנתן העובדה שהנתבעת 2 לא הייתה מחוייבת על פי החוק לבצע בעצמה את העבודות בקטע הכביש המצוי בתחום השיפוט של הנתבעת מס' 1.

כאשר ב"כ התובעים דכאן, עו"ד אבו חוסיין, ביקש לשנות פסיקה זו ולצורך כך אף הגיע עד לבית המשפט העליון, הבהיר כב' השופט י' עמית, כפי שהקדמתי וציינתי בפרק הראשון של שומת הנזקים, כי "מנגנון הפצוי שנקבע בהילכת פינץ כולל גם היתחשבות בזכויות סוציאליות, ובמצב הדברים הרגיל, אין מקום להוסיף פיצויים בגין קצבת זקנה או הפסדי פנסיה בתקופה שלאחר גיל פרישה" [עניין פלוני הנ"ל – רע"א 1698/17, פסקה 5].

בבחינת למעלה מהדרוש אוסיף ואציין כי חישוביו של ב"כ התובעים לוקים באשר אין הם מביאים בחשבון את הסכומים שהיה על המנוח להפריש משכרו לטובת המוסד לביטוח לאומי על מנת לרכוש זכאותו לקיצבת זקנה, שכן כנגד ההפסד הנטען "עומד "מחירה" של הקצבה, דהיינו, הסכומים שהיה על המנוח לשלם לביטוח לאומי לצורך רכישת זכויותיו לקיצבת זקנה ממועד פטירתו ועד למועד קבלת הקצבה" [ת"א (מחוזי י-ם) 3326-09 עזבון המנוח עוד אללה טהה ז"ל נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (04.07.2012), פסקה 15.

עוד יצוין כי דין התביעה בראש נזק זה להדחות על הסף לאור עקרון ייחוד העילה שכן בסעיף 7ב לחוק הפיצויים נקבע "תלויים בנפגע יהיו זכאים לתבוע פיצויים לפי חוק זה גם אם הנפגע עצמו לא היה זכאי לכך לפי סעיף 7, ואם היו תלויים במי שניפגע כשנהג ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח או כשהביטוח אינו מכסה את החבות הנדונה, יהיו זכאים לתבוע כאמור מן הקרן". מכאן שאם התובעים התיימרו לתבוע פיצויים בתור תלויים במנוח בגין אובדן שירותי בן, הרי שאין להם עילה לתבוע על פי פקודת הנזיקין אלא רק על פי חוק הפיצויים, ובמקרה זה ונוכח העדרו של ביטוח חובה, התביעה הייתה צריכה להיות מכוונת כנגד קרנית.

...

בנוסף, אני מחייב את הנתבעות הנ"ל, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים שכ"ט עו"ד בסך של- 208,500 ₪ (כולל מע"מ), וכן הוצאות משפט בסכום כולל של – 30,000 ₪ (בשים לב לחוות דעת המומחים שהוגשו בתיק מטעם התובעים).

אני מקבל את ההודעה לצד שלישי ומחייב את חברת הביטוח "כלל" לשפות את הנתבעת מס' 2 בגין הסכום בו חויבה כלפי התובעים בניכוי דמי ההשתתפות העצמית הקבועים בפוליסה (סך של- 32,500 ₪ כקבוע בעמ' 2 רישא לרשימת הפוליסה ובצירוף הפרשי הצמדה כקבוע בסעיף 11(א) שבעמוד 9 לז'קט הפוליסה).

אני מחייב את הצד השלישי לשלם לנתבעת מס' 2 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של- 10,000 ₪.

בהתאם ללשון סעיף 11 להסכם העבודה, היא זכאית לתשלום 26% מהחשבון ללקוח בתוספת הוצאות, שהרי הסיפא לסעיף הנה "לא כולל הוצאות". לגישתה, לא ניתן לקבל את פרשנות הנתבעת לסעיף העוסק בשכר ביחס לרכיב הנסיעות, כאילו 26% המגיעים לתובעות מן החשבון ללקוח כולל את הוצאותיה, והדיבור "לא כולל הוצאות" מתייחס להוצאות בהן מחויב הלקוח אשר אינן נלקחות בחשבון לצורך חישוב 26% אותו מקבלת התובעת כשכר, שכן אז היה על הסעיף להיות מנוסח אחרת.

עוד נטען, על בסיס הפסיקה כי לא קיימת זכות אוטומאטית להחזר הוצאות רכב, אלא שהדבר מצוי במסגרת הפררוגטיבה הניהולית של המעסיק וכפוף להסכמה [תוך הפניה לע"ע 82/07 ע"ע (ארצי) ראס עאיידה - עריית קלנסואה (23.12.08); ע"ע 1194/01 דרור עגיב – "המגן" חברה לביטוח בע"מ, פד"ע מ(2005) 241 (2004) (עניין אינטרקלאב); סע"ש (חיפה) 25715-04-13 אלון קמינקר -  יניב עבאדי (29.4.15); ע"ב (באר שבע) 2377/04 ליאורה עדן עטייה - הרמן יעקב (9.7.06); ע"ב (חיפה) 300643/96 רנרט מרדכי - אינטרקלאב בע"מ (4.6.02)].

בתקופה הרלוואנטית (שינויים חלו לאורך השנים בעיקר בסכום ההחזר, ולא בנוסח כללי הצוו), קבע הצוו, בין היתר, כך (ההדגשות אינן במקור – ח"ט): "כל עובד הזקוק לתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו, זכאי לקבל ממעבידו הישתתפות עד המכסימום האמור בסעיף 2, בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה בעד כל יום עבודה בפועל בו השתמש בתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו.

אמנם בעיניין חזיזה, נאמר כי: "מושכלות ראשונים שאינם צריכים ראיה, הם שהעובד אינו אמור לממן את הוצאות מעבידו לצורכי ניהול מפעלו, ובעניינינו אין זכות לנתבע ומקל וחומר שאין חובה על התובע, לממן מכיסו, את הוצאות המעביד בגין נסיעות הנדרשות לצורכי ביצוע העבודה." אלא שבסופו של יום אף שם נדחתה התביעה, ונקבע כי התובע אינו זכאי לתוספת תשלום היות שלא עמד בנטל ההוכחה להוכחת הזכות, שכן לא הובאה על ידו ראיה למספר הקילומטרים שביצע בפועל בכל חודש לצורך עבודתו.

כאמור לעיל, נוהלו נגד החברה חקירות של משרד התמ"ת בעיניין שכר מינימום ובמקרה אחד הוטל על החברה קנס מנהלי בעיניין זה ממש.

שנית, הציטוט שהובאו בפתח סיכומיה של התובעת, המזכיר את תפקידו של בית הדין כמחסום בפני פראקטיקות של הפחתת עלויות תוך גלגולן לכתפי העובדים, מתייחס על פניו, על פי ההקשר בו נאמר בנאום, לאי תשלום זכויות סוציאליות הקבועות בחוק, זכויות אשר התובעת תבעה וזנחה, ולא לגלגול הוצאות כפי הטענות שנותרו בפי התובעת בשלב הסיכומים.

כל ראשי הצוותים יש להם שיקול מלא לחלק את החשבונות בהתאם למה שמשקיע החוקר שעובד באותו תיק, ולכל עובד יש את הזכות המלאה והלגיטימית, יש לו קודם כל את החובה לבדוק את החשבונות ויש לו את הזכות הלגיטימית ודלת פתוחה לבוא, בין אם זה לראש הצוות ובין אם זה אלי או לאשר, ואם יש לו טענה הוא תמיד מוזמן להעלות אותה ותמיד תמיד פותרים את זה לשביעות רצונו, גם אם זה על חשבון המשרד.

...

על כן, משאלו הם פני הדברים אנו דוחים את הטענה כי התובעת פוטרה, או כי יש לראות בהתפטרותה כפיטורים, ומקבלים את הטענה כי התובעת התפטרה, ללא מתן הודעה מוקדמת.

התוצאה אפוא כי התביעה ברכיב השלמת פיצויי פיטורים אף היא נדחית.

סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה.

עם קבלת המכתב, התובע הודיע למשרד התחבורה על סיום עבודתו בחברה החל מיום 16.8.2019 וכפועל יוצא, ביטול המינוי כקצין הבטיחות של החברה[footnoteRef:24].

] אין מחלוקת שבמהלך כל תקופת ההיתקשרות, התובע לא פנה לנתבעת בטענה בדבר קיומם של יחסי עובד ומעסיק ו/או זכויות המגיעות לו מכח מעמד זה וזאת למרות שהיה מודע להבדלים בין מעמד של שכיר ועצמאי ולרבות לזכויות הנובעות מקיומם של יחסי עובד ומעסיק לנוכח שתי תביעות דומות שניהל כנגד מעסיקים קודמים, מוניות הקריון[footnoteRef:27] וחברת שליו הסעים ותחבורה בע"מ[footnoteRef:28].

ככל שנקבע כי היתקיימו יחסי עובד ומעסיק עוברים לשלב השני (שלב חישוב הזכויות) – בשלב זה, על המעסיק להוכיח את השכר השכירי החלופי שהתובע היה מקבל, ככל שהיה נקלט כעובד שכיר אצל המעסיק לרבות ערך הזכויות הסוציאליות הנגזרות ממעמדו כעובד שכיר, כמקובל באותו מקום עבודה לעובדים במשרות דומות.

[35: וראו גם: ע"ע (ארצי) 176/09 ז'וז'ט מואב-תפנית וינד בע"מ (9.11.2010); דב"ע לד/3-9 עוזר אדמון - מדינת ישראל, פד"ע ה 169; דב"ע לא/3-27 עריית נתניה - דוד בירגר, פד"ע ג 177; מ' גולדברג "יעובד ומעביד-תמונת מצב", עיוני משפט יז 19, 30.

...

ראשית, התובע לא טען לפיטורים שלא כדין [footnoteRef:52] ושנית, אין בידינו לקבוע כי דרישת הנתבעת מהתובע לגבי האישור שהוביל לויכוח המקצועי, אינה לגיטימית.

] על יסוד כל האמור, ובשקלול כל השיקולים המפורטים לעיל, הגענו למסקנה כי אין מקום לפסיקת פיצוי לא ממוני.

סוף דבר – הנתבעת תשלם לתובע בתוך 30 ימים את הסכומים הבאים: פיצויי פיטורים בסך 36,713 ₪; דמי הבראה בסך 5,717 ₪; פדיון חופשה בסך 10,081 ₪; שכר חודש אוגוסט 2019 בסך 2,800 ₪.

התובע, הגיש ביום 15.2.2021 תביעתו נגד חברת דחס מנוף ושירותים אשקלון (1979) בע"מ (להלן- הנתבעת 2 או חברת דחס) וכן כנגד עריית אשדוד (להלן- הנתבעת 1 או הערייה), בחצריה הוצב.

עוד טען התובע לעניין אחריותה של הערייה כי היא מעסיקה במשותף, כאשר משך כל תקופת העסקתו הוא עבד בחצריה והיה כפוף "למי ממנהליה ולמרותם סר". הנתבעת 1 ערכה את שעות העבודה, הדריכה אותו ופיקחה עליו תוך מתן הוראות ממנהלים מטעמה ושימוש בכליה ולמעשה הקשר היחיד בין התובעת לנתבעת 2 היה רק לתשלום שכרו (סעיף 43 בכתב התביעה).

הוראות משרד הכלכלה קובעות כי הסעיפים הרלבאנטיים לקבלני ניקיון בחוק הגברת האכיפה של דיני העבודה, אינם חלים על קבלים בתחום של פינוי פסולת באמצעות שימוש בציוד מכאני, לרבות משאיות אשפה, מנופי הובלה, מכוניות דחס (סעיף 18 בכתב ההגנה) הנתבעת 1 צרפה כנספח 4 לתצהירה את העתק ההודעה מאת משרד הכלכלה.

החברות הגישו בין היתר אסמכתות לרישיונות שנדרשו במיכרז, שהוא רישיון לניהול עסק לאיסוף הובלה ומיון פסולת, רישיון מוביל מטעם משרד התחבורה.

משקבענו שהתובע עבד רק בחברת דחס, והחברה נימצאת בפרוק והתובע הגיש תביעת חוב לביטוח לאומי, אין מקום לידון בטענות התובע בקשר לזכויותיו הסוציאליות, עם זאת אוסיף, שמהחומר שהונח בתיק, עולה שהתובע לא קיבל מחברת דחס הודעה על תנאי העסקתו.

...

לאחר שבחנתי טענות הצדדים, הגעתי אפוא למסקנה כי דין טענה זו להידחות.

סוף דבר לאור כל שפורט לעיל התביעה נגד נתבעות 4-2 נדחית.

התביעה נגד הנתבעות 3-4 נדחית.