תביעת שיפוי של המדינה מכוח חוק משפחות חיילים

בית משפט קמא הפנה להלכה, לפיה בתי המשפט נוהגים שנים רבות, כי זכות השיפוי של קצין התגמולים, מכוח חוק הנכים, כוללת גם תביעה לפי הפלת"ד. כלומר, הדיבור "חוק אחר", כולל בחובו את הפלת"ד. המערערת הגישה בקשת רשות ערעור על החלטת הביניים (רע"א 5705-03-14) אשר התבררה בבית משפט זה על ידי כב' השופט שפירא.

באותם מקרים, לשיטת המערערת, הדבר מתאפשר רק וככל שהנפגע משיב למדינה את מלוא הסכומים שזו שילמה לו. לחזוק טענה זו מפנה המערערת לסעיף 36(5) לחוק הנכים, הקובע כי כל עוד לא גבתה המדינה את המגיע לה מהמזיק, רשאי הנפגע, בהסכמת קצין התגמולים, להחזיר לה את ההענקה והנפגע יהיה זכאי לתבוע מכוח החוק האחר.

קצין התגמולים סבור שהיה ראוי לפסוק לו שכר טירחה בשיעור של 13% בצרוף מע"מ. קצין התגמולים מסכים כי עסקינן בתביעת שיפוי לפי חוק הנכים, אולם, מאחר והתביעה דרשה ניהול על פי הפלת"ד, יש לפסוק שכר טירחה על פי הפלת"ד. דיון והכרעה שאלת החבות נוכח חשיבותו של סעיף 36 לחוק הנכים, יצוטטו להלן החלקים הדרושים לעניין: "(א) חייל משוחרר או נכה אשר זכאי, בשל נכות שלקה בה, לתשלומים, לפי חוק זה, והוא זכאי, בשל המחלה, החבלה או החמרת החבלה, שכתוצאה מהם לקה באותה נכות, גם לפיצויים לפי חוק אחר, יחולו עליו הוראות אלה:

בעיניין אליהו נידרש בית המשפט לדיבור "חוק אחר" כמשמעותו בסעיף 21 לחוק מישפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושקום), תש"י-1950 (להלן: "חוק מישפחות החיילים").

...

אשר על כן, דין טענת המערערת לפיה אין לבסס את הפסדי השתכרות הנפגע על שיעור השכר הממוצע במשק, להידחות.

אולם, סבורני כי במקרה דנן יש מקום לשנות את שיעור שכר הטרחה, שכן המדובר בהפרש ניכר שלא נומק.

אמיר טובי - שופט אשר על כל האמור לעיל הוחלט כאמור בחוות דעתו של כב' השופט א' באומגרט.

התביעה של המדינה המדינה הגישה תביעת שיפוי מכוח סעיף 21 לחוק מישפחות חיילים שנספו במערכה.

...

נוכח האמור לעיל, גם בהתעלם מנטלי ההוכחה, ניתן להגיע למסקנה כי ודיע, הבעלים של הרכב התיר את השימוש בו לאחיו מבלי לדאוג לכיסוי ביטוחי ולפיכך קמה לו חובה כלפי קרנית מכוח סעיף 9(א), 9(א)(2) וסעיף 7(6) לחוק הפיצויים.

לסיכום צד ג' 1, סאפי, נהג ברכב במועד התאונה ללא כיסוי ביטוחי.

צד ג' 2 (אחיו של צד ג'1), ודיע, הוא הבעלים של הרכב והמחזיק בו כאשר שוכנעתי כי הוא התיר לסאפי לנהוג ברכבו ככלל לרבות במועד התאונה, גם כאשר לרכב לא היה ביטוח.

התביעה הנה תביעת שיפוי של המדינה מכוח חוק הנכים (תגמולים ושקום), התשי"ט-1959.

האומנם? בסעיף 1 א' (א) לחוק הנכים (תגמולים ושקום) התשי"ט-1959 נקבע: "1א. (א) רואים חבלה שארעה לחייל או לחייל משוחרר כחבלה שארעה בתקופת שרותו עקב שרותו גם אם היא נגרמה בדרך אל המחנה או ממנו ובילבד ששהותו מחוץ למחנה היתה כדין ולא חלו בדרך הפסקות או סטיות של ממש שאין להן קשר עם השרות או עם הדרך אל המחנה או ממנו. לגבי חייל השוהה בחופשה, רואים חבלה כאמור רק אם נגרמה בדרכו מן המחנה אל יעד חופשתו או בדרכו אל המחנה מיעד חופשתו." (ההדגשה של הח"מ).

צד ג' 2 לא התייחסה בכתב ההגנה או בתצהיר לקשר משפחתי לצד ג' 4 ולמגורים משותפים, ומטעם זה, לפי שעה, לא ניתן לראות בצד ג' 4 כמי שקבל את כתב התביעה על פי "כלל הידיעה". במידת הצורך, אדרש לבקשה נוספת שתוגש בעיניין.

...

איני מקבל את טענת הנתבעת.

בהתחשב בכישוריה, במסלול תעסוקתה ובמגבלותיה סבורני כי ניתן לחשב את שכרה לפי השכר הממוצע במשק.

סוף דבר התביעה כנגד הנתבעת 1 נדחית.

נוכח האמור בפסק דין זה נדחית ההודעה לצד ג' 1 ללא צו להוצאות.

זאת ועוד, ובכך העיקר, סעיף 86 לצוו קובע כי "בדיני הראיות ינהג בית משפט צבאי לפי הכללים המחייבים בעניינים פליליים בבתי המשפט של מדינת ישראל". הינה כי כן, בדומה לפסק דין מרשיע אשר ניתן על-ידי בית משפט בישראל, הרי שפסק דין מרשיע של בית משפט צבאי מבוסס אף הוא על ראיות קבילות המקימות תשתית עובדתית לאשמה במידה שמעל לכל ספק סביר.

מהוראות החוק האמורות עולה כי לזכאי מכוח חוקי התגמולים עומדת הזכות לתבוע הן את התשלומים לפי חוקים אלה, והן פיצויים המגיעים לו עקב אותו הארוע מכוח חוק אחר.

ואולם, אין בכך כדי לשנות את החפיפה הברורה בין הפיצויים הנזיקיים ובין התשלומים המוענקים מכוח חוקי התגמולים כאמור – חפיפה אשר בגינה נחקקו הוראות החוק המובאות לעיל, אשר תכליתן היא מניעת כפל פיצוי לניזוק (ראו: ע"א 399/81 טימסוד נ' לויס קטרינג תעשיית ארוחות בע"מ, פ"ד לו(3) 686, 691 (1982); עניין נגר, בעמוד 352; רע"א 11990/04 מדינת ישראל – משרד הביטחון נ' פלונית, פסקה 5 (31.12.2008); עומר יעבץ חוק הנכים: חקיקה, פסיקה והבטים משפטיים 264 (1999); וכן ראו את הוראות סעיף 21(א)(2) לחוק מישפחות חיילים וסעיף 36(א)(2) לחוק הנכים, המעניקות למדינה זכות שיפוי מהמזיק בעד התשלומים המוטלים עליה מכוח חוקי התגמולים).

...

סוף דבר אשר על כן, אציע לחבריי לדחות את הערעור על החלטת החבות, לקבל את הערעור בחלקו, וכן לקבל באופן חלקי את הערעור שכנגד – הכול כפי שבואר לעיל.

מסקנה זו כשלעצמה אינה פשוטה כלל.

במקרה דנן, אני נכון להצטרף למסקנה של חברתי כי לנוכח הממצאים שבעובדה שנקבעו על ידי בית המשפט קמא באשר לתרומתה של הרשות לביצוע הפיגוע, יש מקום להטיל עליה חבות "ביחד ולחוד". השופטת ע' ברון: אני מסכימה עם פסק דינה של חברתי השופטת י' וילנר ולהערותיו של חברי השופט י' עמית.

התביעה כאן איננה זכות תיחלוף, ועילתה הנה שונה: "זכות השיפוי של המדינה לפי חוק הנכים ולפי חוק מישפחות חיילים תוארה בפסיקתו של בית-משפט זה כזכות עצמאית ולא כזכות תיחלוף (סוברוגציה)" (ראו: ע"א 1577/97‏ המוסד לביטוח לאומי נ' עמית, פ''ד נז(4) 433, 439 (2001)).

לדידה של הנתבעת, התביעה הוגשה באפליה וחוסר שיויון לעומת תביעות שבוב אחרות, כשאין תקנות הוון לחוק מכוחו התביעה הוגשה, כך שכאן טוענת המדינה להיוון שאיננו מופיע בחוק.

...

בעניין ע"א 2577/14 ‏ פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (2015) התייחס בית-המשפט לבעל עסק פרטי, אשר עשוי להפסיק לפעול, כך שבעליו ייפלט לשוק העבודה בבחינת "לא לעולם חוסן". בנסיבות אלו, אני קובעת פיצוי גלובלי לעתיד על סך 150,000 ₪ (לפי 40% מחישוב אקטוארי לפי נכות תפקודית בשיעור 15% ובסיס שכר של 9,700 ₪ נכון למועד התאונה).

לדידה, העובדה שקיים סעיף המסדיר את מערכת היחסים בין ביטוח לאומי למשרד הביטחון בחוק, אין בו די לשם מסקנה שכזו.

לפיכך, משעה שהגעתי למסקנה כי הפיצויים המגיעים לנפגע על פי חוק הפיצויים קטנים משמעותית מסכום התגמולים, גם לפי חו"ד האקטואר מטעם המדינה, זכאית המדינה אך ורק לפיצויים אלו.