תביעת שיפוי בגין תאונת דרכים - תוקף תעודת ביטוח חובה

בית משפט השלום בקריות ת"א 41540-11-12 עמאש(המנוח) ואח' נ' גרבאן ואח' תיק חצוני: בפני כבוד השופט נאסר ג'השאן תובעים 1.עיזבון המנוח עיסא עמאש (קטין - המנוח) באמצעות יורשיו 2.פרחאת עמאש 3.נבילה עמאש נתבעים 1.פאוזי גרבאן 2.מנורה מבטחים ביטוח בע"מ 3.קרנית קרן לפצוי נפגעי תאונות דרכים פסק דין

קרנית שלחה הודעת צד שלישי כנגד הנתבע, וטענה כי היה ותחוייב לשלם לתובעים פיצויים בשל העידר כסוי בטוחי עפ"י הפוליסה שהפיקה הנתבעת, על הנתבע לשפותה בגין הסכומים שתשלם להם.

בכתב הגנתו טען הנתבע כי הוא החזיק רישיון בתוקף "וכן תעודת ביטוח חובה בתוקף המכסה את השמוש ברכב נשוא התובענה וממלא את ארוע התאונה ותוצאותיה" (סעיף 11 לכתב ההגנה שהגיש הנתבע).

הנתבע, שהפר את הוראות פקודת ביטוח רכב מנועי חייב לשפות את קרנית בגין מלא הסכומים שהיא תשלם, בהתאם לסעיף 9 (א)(2) לחוק (ראו ע"א 483/84 קרנית קרן לפצוי נפגעי תאונות דרכים נ' אברהם פד"י מ"א(4) 754).

...

המסקנה: אני מחייב את הנתבעים 1 ו- 3, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים סך 768,359 ₪.

התביעה כנגד הנתבעת מס' 2 נדחית.

בנוסף, תוך 30 ימים מהיום, ישלם הנתבע לקרנית הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 12,000 ₪ שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

במועד הרלוואנטי ביטחה הנתבעת (להלן: המבטחת) את השמוש ברכב שבו נהג הנפגע בעת התאונה, לפי תעודת ביטוח חובה בת-תוקף.

אין חולק כי לצורך סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי מעביד אינו בבחינת 'צד שלישי' ואינו חייב בהשבה, וכך גם מבטח אם תאונת הדרכים ארעה 'בשירות המעביד', קרי, כאשר הנפגע-העובד נסע ברכב של המעביד, הרכב שימש אותו לצרכי עבודתו אצל אותו מעביד והמעביד נשא בהוצאות אחזקת הרכב, לרבות תשלום דמי הביטוח החובה.

במועד הרלוואנטי לתובענה היה בתוקף הסכם שנכרת בין המוסד לבין חברות ביטוח, ואשר נועד להסדיר את נושא השבת גמלאות ששולמו או ישולמו לנפגעי תאונות דרכים (הסכם זה בוטל לאחר מכן).

המוסד, הסבור כי התאונה דנן ארעה בתום יום העבודה של הנפגע כשהלה היה בדרכו הביתה, הגישה תובענה זו נגד המבטחת לשפותה ב-55% מהגמלאות ששילם לנפגע (דמי פגיעה ומענק נכות) בצרוף הריבית ההסכמית המוסכמת החלה במקרים הנקובים בחוזה.

...

אני קובעת אפוא כי המוסד לא עמד בנטל המוטל עליו ולא הוכיח במידה הדרושה בהליך אזרחי כי התאונה אירעה בדרכו של הנפגע הביתה.

בנסיבות אלה דין התובענה להידחות.

אשר על כן אני מורה על דחיית התובענה.

הנזק הישיר לרכב הינו בעקבות תאונת דרכים מיום ביום 28/1/13.

הפניקס העלתה טענה מקדמית כי יש לדחות את התביעה נגדה מאחר והתובע דורש שיפוי על סכומים שטרם שילם לצד שלישי (בעל הגולף), ועל כן אין לו עילת תביעה נגדה גם אם כל טענותיו נכונות (דבר המוכחש).

לאמור לעיל, יש להוסיף ולציין כי סוכנת הביטוח הייתה מודעת בפועל (ולמצער הייתה מודעת בכוח), כי עובר למועד פנייתה לסוכנות החיתום מיום 26/11/12 (כחודשיים טרם ארוע התאונה), התובע/אישתו משתמשים ברכבים החדש ללא כסוי בטוחי תקף מפני סכוני צד שלישי, אולם לא מצאה לנכון ליידע אותם בזמן אמת לגבי בקשת סוכנות החיתום להגשת הצעת ביטוח חדשה לגבי רכבם החדש ולהזהירם בדבר אי קיומה של פוליסת ביטוח צד שלישי בתוקף לרכבם החדש בחברת הפניקס, חרף מילוי הצעה לביטוח צד שלישי והנפקת תעודת חובה לרכבם הקודם בחודש 09/12 (ראו: פ' חקירתה הנגדית של סוכנת הביטוח, עמ' 17 ש' 19-24).

האם התובע הוכיח את הנזקים הנטענים והקשר הסיבתי בינם לבין התרשלות הנתבעות? בתביעתו טוען התובע כי כתוצאה מהתרשלות הנתבעות (אי הנפקת פוליסת ביטוח צד שלישי לרכבו החדש), וכתוצאה ממעורבות רכבו החדש בתאונת דרכים מיום 28/1/13 (בעת שהיה ללא ביטוח צד שלישי בתוקף), נגרמו לו נזקים בהקף כספי כולל בסך 49,549 ₪, המורכבים מסך כל החיובים בהם חויב בפסק הדין מיום 13/11/17 בסך 36,549 ₪, סך של 3,000 ₪ בגין "הוצאות הכנת והגשת מסמכים וטלפונים", וסך של 10,000 ₪ בגין עוגמת נפש.

...

שתי הערות לסיום בטרם סיום אעיר כי בכל הקשור לטענת הפניקס בכתב הגנתה כי דין התביעה נגדה להידחות על הסף מאחר ואין זיקה בינה לבין התובע (לטענתה לפי המסמכים שצורפו לתביעה, כל התיעוד נוגע לאשת התובע ולא לתובע בעצמו), הרי שדין טענה זו להידחות, הן מאחר וטענה זו נזנחה ע"י הפניקס במסגרת סיכומיה, והן מאחר ותביעת התובע נגד הפניקס אינה מכוח פוליסה, אלא בעילה נזיקית (טענה לנזק שנגרם לתובע כתוצאה מהתרשלות סוכנת הביטוח/חברת הביטוח).

אחרית דבר התביעה נדחית.

הודעת צד ג' וכן הודעת צד ד' נדחות בהתאם.

אין חולק כי הקטנוע עליו רכב הנפגע היה מבוטח אצל הפול על פי תעודת ביטוח חובה שהוצאה על ידי הפול ואילו הרכב הנוסף שהיה מעורב בתאונה היה מבוטח אצל הפניקס.

טענתו העיקרית של הנפגע בתיק ניזקי הגוף הייתה כי לא ידע, ולא היה סביר שידע, כי השמוש בקטנוע אינו מכוסה בביטוח חובה ולכן, לשיטת הנפגע, חל בעיניינו האמור בסעיף 7א' לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן – "חוק הפיצויים") המטיל חובת פיצוי על קרנית במקרה שכזה.

לעניין החזר הוצאות רפואיות, הוא העניין שבמחלוקת בתיק זה שבפניי, נקבע בהסכם הפשרה, כדלקמן: "סכום הפשרה כולל תביעות מטיבים בעבר, בהווה ובעתיד, למעט תביעה בגין הוצאות רפואיות במסגרת הרפואה הציבורית, הכלולות ב"סל הבריאות", לרבות הוצאות האישפוז בבי"ח "הדסה", ב"אלין" ובבית "לוונשטיין", והקשורות לפגיעת התובע בתאונה נשוא תובענה זו, וכן למעט תביעת המוסד לביטוח לאומי" כלומר, סכום הפשרה כולל גם שיפוי בגין תביעות מטיבים, אולם אינו כלל הוצאות רפואיות במסגרת הרפואה הציבורית.

בנסיבות אלה לשיטת הפול, טענת קרנית כי היה ויחויב הפול בפצוי לא ניתן יהיה לחייבה בהשבת הסכום נוכח העובדה שחיובה בדין הנו שיורי לחובת המבטח, אינה טענה תקפה לנסיבותיו המיוחדות של מקרה זה – קרי, כאשר התביעה מבוססת על הוראות סעיף 28 לפקודת הביטוח.

...

כפי שציינתי לעיל, במקרה שכזה נדחית באופן אוטומטי גם הודעת צד ג' כנגד קרנית.

לפיכך, ככל שייפסק כי אין כיסוי ביטוחי לנפגע בפול, הרי דין התביעה כנגד הפול להידחות ומכאן גם דין הודעת צד ג' כנגד קרנית להידחות.

לטעמי, פרשנות סבירה והגיונית של לשון הסכם הפשרה מובילה למסקנה כי הוצאות בית החולים הוחרגו מהסכומים הנקובים בהסכם הפשרה, אולם בכל מקרה, תהא הפרשנות של הסכם הפשרה אשר תהא, עדיין אין באף אחת מהן בכדי ליצור חבות של קרנית כלפי הפול, ואבאר: הנימוק המיידי לדחיית הטענה מכוח הסכם הפשרה נעוץ בעובדה הפשוטה כי כלל אין בהודעת צד ג' טענה לחבות של קרנית כלפי הפול הנובעת מהסכם הפשרה.

ביום 19.1.14 הגיש התובע את התובענה בת.א 37540-01-14 בגין התאונה האמורה כנגד סאפי, שנהג ברכב בעת התאונה, ונוכח העובדה שהרכב לא היה מבוטח בביטוח חובה בעת התאונה גם כנגד קרנית, קרן לפצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן: "קרנית" ו/או "הנתבעת"), תאגיד סטאטוטורי שהוקם מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים").

ביום 5.4.17 הגישה גם מדינת ישראל - משרד הבטחון (להלן: "המדינה"), תביעת שיפוי בגין הכספים ששילמה להורי החיילים המנוחים שנהרגו כתוצאה מהתאונה (ת.א 11722-04-17).

התביעה הוגשה כנגד סאפי אשר נהג ברכב ללא תעודת ביטוח בתוקף וכנגד קרנית, שתפקידה לפצות נפגעי תאונות דרכים אשר לא היה כסוי בטוחי שיכסה את ניזקי גופם מכח סעיף 12 לחוק הפיצויים.

...

נוכח האמור לעיל, גם בהתעלם מנטלי ההוכחה, ניתן להגיע למסקנה כי ודיע, הבעלים של הרכב התיר את השימוש בו לאחיו מבלי לדאוג לכיסוי ביטוחי ולפיכך קמה לו חובה כלפי קרנית מכוח סעיף 9(א), 9(א)(2) וסעיף 7(6) לחוק הפיצויים.

לסיכום צד ג' 1, סאפי, נהג ברכב במועד התאונה ללא כיסוי ביטוחי.

צד ג' 2 (אחיו של צד ג'1), ודיע, הוא הבעלים של הרכב והמחזיק בו כאשר שוכנעתי כי הוא התיר לסאפי לנהוג ברכבו ככלל לרבות במועד התאונה, גם כאשר לרכב לא היה ביטוח.