התובעת שילמה למבוטח תגמולי ביטוח בשל נזק רב שניגרם לדירה, כתוצאה מדליקה שפרצה בה.
הנתבע הוא מי שבקש לשכור את הדירה וקיבל מאבי המבוטח, שטיפל בעינייני הדירה עבור בנו, את מפתחות הדירה לשם הכנסת ריהוט.
משכך, אין התובעת יכולה לתבוע ממנו שיפוי על יסוד טענתה כי שכר את הדירה מהמבוטח.
דיון והכרעה
היפוך נטל הראיה
סעיף 39 לפקודה קובע:
"בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי אש או עקב אש, וכי הנתבע הבעיר את האש או היה אחראי להבער האש, או שהוא תופש המקרקעין או בעל המיטלטלין שמהם יצאה האש – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי מקורה של האש או התפשטותה התרשלות שיחוב עליה".
אם כן, על מנת להעביר את נטל הראיה אל הנתבע, להוכיח שלא התרשל, על התובעת להראות כי הנתבע הבעיר את האש, היה אחראי להבערתה, או שהיה תופש המקרקעין או בעל המיטלטלין מהם יצאה האש.
סעיף 36 לפקודה קובע –
"החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להפגע ממעשה או מחדל המפורשים באותו סעיף".
זה מכבר נקבע כי "המבקש לבסס זכותו על אחריות המזיק בגין רשלנות, חייב להראות, כי נתקיימו במזיק יסודותיה של עוולת הרשלנות. יסודות אלה הם שלושה: חובת הזהירות, התרשלות ונזק. כן יש להצביע על קשר סיבתי "עובדתי" ו"משפטי" בין ההתרשלות לבין הנזק" (ע"א 243/83 עריית ירושלים נ' גורדון, לט(1), פסקה 15, 113 (1985)).
...
לחילופין, טען הנתבע, שאף אם ייקבע כי הדירה הייתה בחזקתו במועד האירוע, דין התביעה להידחות, כיוון ומדובר בתביעה שיבוב המוחרגת בסעיף 62(ד) לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א – 1981 (להלן: "חוק חוזה הביטוח").
נוכח כל האמור לעיל, ברי כי החוקר לא ביסס קביעתו זו על ממצאים מהימנים כלשהם ויש לדחותה מכל וכל.
העולה מסקירה זו הוא כי דו"ח החקירה נכתב באופן מגמתי, לא נבדקו כלל האפשרויות לאופן קרות השריפה, ונראה כי העובדה שהשריפה הביאה לגילוי מעבדת הסמים בבית הצמוד, כאשר ידוע כי הנתבע הינו חבר רפפורט בעליו, וכי גם הוא נעצר במסגרת החקירה על מעבדת הסמים, הביאו את התובעת ואת החוקר מטעמה אל המסקנה "המתבקשת", כי השריפה נגרמה בהכרח על ידי הנתבע.
סוף דבר
התביעה נדחית.