לאחר הארוע, כך טען התובע, התייצבו בפניו השוכר ואביו, הוא הנתבע 3, והצדדים הסכימו כי בהתאם להוראות ההסכם, ישיב השוכר את מצב החנות לקדמותה, וכן יישא במלוא ההוצאות והעלויות בשל הנזקים שנגרמו בה. התובע טען בכתב התביעה, כי בהתאם להוראות סעיף 13 להסכם, על השוכר חובה אבסולוטית לשאת בכל האחריות לנזקים שנגרמו למבנה במהלך תקופת השכירות.
החלופה השנייה, הקבועה בסעיף 12.5.2, מאפשרת לשוכר שלא לבטח את הנכס, אך כל נזק שיגרם בעקבות כך מוטל על השוכר:
"לא לבטח את המושכר במקום השוכר וכל נזק אשר ייגרם לבאי המושכר, לשוכר עצמו או מי מטעמו ו/ או לצד ג' במושכר ו/ או נזק שייגרם למושכר בתוקפת השכירות יהיה באחריות השוכר בלבד והשכור מתחייב לשפות את המשכיר בגין כל סכום אשר ייאלץ המשכיר לשלם בגין קרות ארוע הנזק, כאמור בסעיף 13 להלן" .
דומה, כי העובדה שפוליסת הביטוח נערכה על שם הערב מולקנדוב, ולא השוכר, לא הוותה מיכשול כלשהוא בהתנהלות השוכר מול המבטחת והיא הייתה נכונה לשלם תגמולי ביטוח, ואף שילמה בפועל על פי הסכם הפשרה לשוכר עצמו.
אדרבא, כמפורט לעיל, הוגשה על ידי השוכר תובענה כנגד המבטחת בשל סרובה לשלם את תגמולי הביטוח עקב הנזקים שנגרמו, בין היתר, למבנה, בשריפה.
התובע לא טען, כי סכום הביטוח שהשוכר ערך – אינו מתאים לביטוח הסיכונים הרלוואנטיים לחנות, אלא שעמדת התובע היא, כי סכום הפשרה לו הסכים השוכר, אינו משקף ולו במעט את סכום הנזק שניגרם בפועל לחנות, ובכך יש כדי להוות הפרת חובת השוכר לערוך ביטוח מתאים.
התובע ומור הסבירו את ההסדר העיסקי ביניהם, המבוסס בין היתר על היחסים האישיים החבריים ביניהם, ואין בכך כל פסול.
...
בנוסף, ישלמו הנתבעים 1 ו-3 לתובע, יחד ולחוד, את אגרת משפט (8,682 ₪), שכר עדיו כפי שנפסק, ושכר טרחת עורך דין בסכום של 16,000 ₪.
התביעה כנגד הנתבע 2 נדחית.
התובע ישלם לנתבע 2 הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסכום של 16,000 ₪.
