השאלות השנויות במחלוקת
עסקינן בתביעה לשיפוי התובעת בגין הוצאות פינוי אשפה שנאלצה להוציא מכיסה, עקב מחדלה של הנתבעת לפנות את האשפה בעצמה כחובתה בדין.
.
"על חובתה של הערייה לפנות את האשפה מנכסים שבתחום שיפוטה ניתן ללמוד גם מהוראות חוק שמירת הניקיון, התשמ"ד-1984 אשר מטיל על הרשות המקומית חובה להכשיר ולהקים אתרים לסילוק פסולת ומהוראות חוק איסוף ופינוי פסולת למחזור, התשנ"ג-1993, אשר מטיל על הרשות המקומית, אם קיבלה הוראה מאת השר הממונה, חובה לקבוע הסדרים לאיסוף פסולת למחזור."
ובהמשך.
...
הסעד השני לו עתרה התובעת, בו ביקשה לקבל צו לפיו היא זכאית לשיפוי עבור התשלום בגין פינוי עצמי של האשפה, נדחה מחוסר סמכות עניינית של בית המשפט המחוזי לדון בן. על רקע האמור, מוגשת התביעה שבכותרת לבית משפט זה.
טענות הצדדים:
התובעת טוענת כי הנתבעת מתנערת מחובה על פי חוק העזר שהיא בעצמה התקינה, לפינוי האשפה בשטח הסופרמרקט.
אני מאשר וסומך על האנשים שלי.
התנהגות כזו, בהעדר הסבר אמין וסביר, פועלת לחובתו של הנוקט בה, כאשר על פניה, מתחייבת ממנה המסקנה, שאילו הובאה הראייה, או הושמע העד, או הוצגו השאלות או קוימה החקירה הנגדית, היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב (ראו: י. קדמי, על הראיות, חלק שלישי, מהודרת 2003, עמ' 1649 והפסיקה הנזכרת שם).
תוצאה
הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים הבאים:
שיפוי בגין הוצאות פינוי אשפה בסך 1,067,516 ש"ח;
הוצאות משפט בסך 3,000 ₪;
שיפוי בגין אגרת בית המשפט שהתובעת שלמה, משוערך להיום;
שכר טרחת עורך דין בסך 249,799 ₪ בלבד.
