תביעת שיבוב: מעשה בית דין בתביעת קטנות

האם פסק הדין שניתן לטובת ראובן נגד שמעון בבית המשפט לתביעות קטנות חוסם את דרכה של חברת הביטוח של ראובן מלהגיש תביעת שבוב נגד חברת הביטוח של שמעון? זוהי השאלה המשפטית שמעורר תיק זה. אסקור להלן את העובדות הרלבנטיות וכן את טענות הצדדים.

כפי שנקבע בפסיקה, גם פסק דין שניתן על ידי בית משפט לתביעות קטנות יכול ליצור "מעשה בית דין", ולהקים טענת השתק עילה או השתק פלוגתא (רע"א 1958/06 סוויסה נ' צ'מפיון מוטורס (פורסם בנבו, 20.10.06)).

...

על כן, אני דוחה את הטענה המקדמית של הנתבעת.

על כן, אני קובע כי הנהג ברכב הנתבעים אחראי לתאונה.

סיכומו של דבר התביעה מתקבלת במלואה.

בתיקי רכב קיים פוטנציאל של היתדיינות כפולה, ועל פי מחקר של הרשות השופטת, כ-10% מהתאונות נדונות פעמיים (קרן וינשל מרגל ושרון הרשנזון תביעות ניזקי רכב (פח אל פח) ותביעות שבוב בבית המשפט 4, 28 (הרשות השופטת, מחלקת מחקר, 2012).

ראובן מקבל את ניזקו ממבטחתו ותובע משמעון ומבטחתו בתביעה קטנה את הפסדיו, שעל פי רוב מתבטאים בדמי הישתתפות עצמית, התייקרות פרמיה ודמי כינון.

עם זאת, גם במקרה כאמור, ייתכן שניתן להשתמש בתורת ההשתק מקום בו חברת הביטוח יכולה הייתה להצטרף להליך ולמנוע את הצורך בהתדיינות נוספת (וראו טל חבקין ויגאל נמרודי "סוגיות במעשה בית דין בתביעות לפצוי על נזק רכוש שניגרם מתאונת דרכים" עלון השופטים גליון 73 עמ' 10-9 (מאי 2017))".

...

ביחס לתא"מ 51197-08-20 פסק כב' הרשם הבכיר דורפמן : "לאחר שעיינתי בחומר הראיות שהוגש לתיק, ולאחר ששמעתי את הצדדים שהופיעו בדיון לפניי, ושקלתי את טענות הצדדים ואת כל השיקולים הרלבנטיים, ובפרט נסיבות התאונה על פי גרסאות הצדדים, מיקום כלי הרכב ומיקום הפגיעות בכלי הרכב, הגעתי למסקנה כי האחריות לדרך קרות התאונה רובצת על הנתבע 1 בשיעור של 70% ואילו נהג רכב התובע נושא באחריות לדרך קרות התאונה בשיעור של 30%..." התובע בתיק ששם היה מר אמיל, אשר בתחילה הוגשה התביעה נשוא דיוננו כנגדו, כאשר במסגרת הדיון שהתקיים היום, תוקן כתב התביעה והוגש כנגד נהג הרכב.

התובעת עמדה על טענתה כי דין התביעה להתקבל במלואה לאור החלוקה שנעשתה בהליך הקודם.

לא זו אף זו, איני מקבלת את טענת הנתבע, כי הקביעה בהליך הקודם הייתה לצורך קביעת נזקי הרכבים החונים, וכי האשם שלהם כלפי רכבים חונים ולא כלפי התובעת.

אי לכך, בשקלול כל האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת סך של 12,304 ₪, בצירוף 2,800 ₪ שכ"ט עו"ד ואגרות משפט.

זאת ועוד, משנשאל התובע לגבי ההפרש בין דרישתה הראשונה של התובעת 1 מהנתבעת לפצוי הנזק בגין התאונה - מכתב מיום 4.8.18, בו נטען, ע"ס הצעת מחיר ממוסך, כי הנזק לרכבו הנו 2,082 ₪ בלבד (נ/1) – לבין הסכום הנקוב בחוו"ד השמאי - 10,089 ₪ - טען התובע 2 כי הנזק שניגרם בתאונה ליפגוש רכבו הלך והחמיר, ובעוד שבתמונה שצורפה למכתב חברת הביטוח, נ/1, רואים שבר קטן בפגוש, הרי שבחלוף 7 חודשים השבר גדל (עמ' 2 ש' 11-15).

ב"כ הנתבעת טען כי משהוכח שהרכב נגנב ואין לנתבעת מידע אודות מי שנהג ברכב המבוטח, אין כסוי בטוחי לתאונה, ודין התביעה כנגד הנתבעת להדחות.

משכך, לא יעלה על הדעת כי בנסיבות כאלה המבוטח יהא זכאי לתגמולי ביטוח, ואילו צד ג', אשר נפגע כתוצאה מאותו מעשה ממש, לא יהיה זכאי לפצוי / שבוב (ר' שם פסקות 50 – 54).

במקרה שכזה על הניזוק לשכנע את בית המשפט באשר לסיבה לאיחור, וככל שבית המשפט לא השתכנע כי מדובר באיחור מוצדק, יכול זה להורות על הפחתת הפצוי בגין הנזק המוכח, וזאת בהתאם לשיקול דעתו, ואף להורות במקרים מתאימים על דחיית התביעה בשל נתוק הקשר הסיבתי (ראו עדי סומך, תאונות פח ושיבוב רכב (2013) עמ' 117).

...

לאור כל האמור לעיל הנני קובעת כי על הנתבעת לשלם לתובעים את סך הנזק שנגרם להם בתאונה דנן.

לאור האמור לעיל, קרי העובדה כי עסקינן – הן בפניה נ/1 והן בחוות הדעת - בפגיעה בפגוש רכבו של התובע 2, וכן נוכח ההלכה לפיה די לחברת הביטוח לשכנע בדבר סבירות שיקוליה ותום מניעיה בביצוע התשלום, כדי שלא תישלל ממנה זכות השיבוב וחזקה כי זו לא שילמה כמתנדבת (ראו למשל ע"א 7148/94 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ. חברת השמירה בע"מ, פ"ד נ(4)567, וכן ט. סומך הנ"ל עמ' 149 ), וכיוון שבנסיבות אלו פעלה המבטחת, התובעת 1, בסבירות ובתום לב ועל בסיס חוות דעת שמאית, להבדיל מהצעת מחיר של מוסך, וכיוון שהעיכוב בביצוע התיקון היה סביר בנסיבות עליהן העיד התובע 2, הנני קובעת כי התובעת 1 זכאית לשיבוב מלא בגין התשלומים ששילמה למבוטח, וכך גם זכאי המבוטח, התובע 2, להשבת דמי ההשתתפות העצמית ודמי הכינון בהם נשא.

אשר על כן אני מחליטה לקבל את התביעה וקובעת כי על הנתבעת, לשלם לתובעים כדלהלן: לתובע 2 – סך של 1,474 ₪.

לאחר מכן יוגשו התביעות של התובעים האחרים שהסעד המבוקש בהן גדול יותר ויוכלו לנצל לטובתם את כל הפלוגתאות שהוכרעו נגד הנתבע ובכך לזכות אף הם. בית המשפט עשוי לקבוע כי לנתבע הייתה היזדמנות הוגנת לטעון את טענותיו במלואן במסגרת ההיתדיינות הראשונה וזאת אף על פי שבהעדר מידע מלא ביחס למספר התובעים הפוטנציאליים לא היה לנתבע תמריץ להוציא משאבים ניכרים בהגנה מפני התביעה, דבר שהיה עושה אילו הוגשו כל התביעות ביחד או אם הסעד המבוקש בתביעה שהייתה מוגשת ראשונה היה גבוה (אסטרטגיה שמכונה "התיק הקטן תחילה". לשלילת השמוש בהשתק פלוגתא לא הדדי התקפי במקרה כזה ראו: ת"צ (מחוזי ת"א) 1889/09 קייקוב נ' עופר וורסצ'ה 83 בע"מ (3.8.2010)).

בית המשפט קבע כי "לא היתממש החשש שתואר לעיל בדבר שימוש מניפולטיבי בדוקטרינה של מעשה בית דין מצד [תובעים], וכי התביעות שהגישו הן תולדה של צירוף נסיבות, להבדיל מאסטרטגיה מתוכננת של 'המתנה' עד אשר תוכרע תביעה לטובת אחד הנפגעים. המדובר בקבוצה מפוזרת של תובעים פוטנציאליים אשר הנזק שניגרם להם הגיע לידיעתם בזמנים שונים ובדרכים שונות" (ע"א 1535/13 מדינת ישראל נ' איבי, פס' 4-3 לפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז (3.9.2015)).

אם המוסד לביטוח לאומי לא היה צד לתביעה הראשונה, תנתן לו האפשרות לחקור את המומחים במסגרת תביעת השבוב (רע"א 4008/17 המוסד לביטוח לאומי נ' קרנית קרן לפצוי נפגעי תאונות דרכים (19.9.2017)).

...

כמו כן לא נמצא להתערב במסקנה שיש להשית על הרשות פיצויים עונשיים בנסיבות המקרה, אולם נקבע כי אין לפסוק לבנותיהן של המנוחים ולאם המנוח פיצויים עונשיים ואלה ייפסקו לטובת עיזבונות המנוחים בלבד (זאת בעקבות ההלכה שנפסקה בע"א 71/18 הרשות הפלסטינית נ' יורשי המנוחה שרון בן שלום ז"ל (10.3.2021), שנקבעה לאחר שניתן פסק הדין בעניין שמש).

אין בידי לקבל טענה זו. מקובלת עלי הגישה שיש לנקוט משנה זהירות כאשר צד זר מבקש להשתמש בהשתק פלוגתא לא הדדי התקפי וכי על דרך הכלל אין מקום לשימוש בהשתק כאשר בהתדיינות הקודמת הפלוגתא לא נדונה והוכרעה לגופה.

העובדה שבחרה, מטעמיה שלה, לפעול באופן זה, לא גורעת מהמסקנה שהייתה לה הזדמנות מלאה והוגנת להתדיין בשאלת אחריותה לפיגוע.

תוצאה התוצאה היא, כי לעת הזו הבקשה למתן פסק דין חלקי נגד הרשות נדחית, מהטעם שטרם נדונה טענת הנתבעים כי תביעתם של התובעים 6-2 – התיישנה וכן מהטעם שטרם החל שלב הבאת הראיות.

בגוף התביעה טענה התובעת כי מאחר שפיצתה את מבוטחיה, הרכב השלישי והרכב הרביעי בשרשרת בגין מלוא נזקיהם, בסך של 22,393 ₪ ו-25,156 ₪, בהתאמה, הרי שמאחר שבית המשפט בת"ק 25491-09-17 קבע כי אחריות נהג הנתבעת (הכוונה לנהג ברכב הששי, מר מילר) הנה בשיעור של 5%, מוגשת תביעת שבוב בערך של 5% מהסכום שבו שיפתה את מבוטחיה, בתוספת ריבית והצמדה, ובסך הכל 2,534 ₪ כאמור לעיל.

ב"כ הנתבעת טענה כי בהתאם לפסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות, לכל היותר ניתן לייחס לתובעת אחריות לנזקים שנגרמו למוקד האחורי ברכב הרביעי של התובעת.

בע"א 1545/08 אברהם מוסקונה ואח' נ' סולל בונה ואח' (פורסם בנבו, 4.3.10) נקבע: "הכלל בדבר מעשה בית דין, ככל שהוא נוגע להשתק עילה, קובע כי אם תביעה נדונה לגופה והוכרעה על-ידי בית משפט מוסמך – בית המשפט לא ייזקק לתביעה נוספת בין אותם הצדדים או חליפיהם אם היא מבוססת על עילה זהה ... כאשר צד להליך מעלה טענה בדבר השתק עילה בשל עילות תביעה זהות, המבחן לו נזקק בית המשפט חורג מן הבחינה הפרטנית של שני כתבי התביעה זה מול זה. הוא בוחן האם על-פי מהות הדברים מדובר בשתי התדיינויות הנוגעות לאותו עניין עצמו והאם הזכות או האנטרס המוגן שנפגעו בשתי התביעות זהים. כמו כן בוחן בית המשפט את מידת הדמיון בתשתית העובדתית הניצבת ביסוד שני ההליכים". כפי שנקבע שם, מעשה בית דין יכול לקום גם מכוח "השתק פלוגתא", וזה מותנה בהתקיימותם של ארבעה תנאים: "הפלוגתא העולה בכל היתדיינות היא אותה פלוגתא, על רכיביה המשפטיים והעובדתיים; בהליך הראשון קיימו הצדדים היתדיינות בכל הנוגע לאותה פלוגתא; ההיתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או משתמעת ונקבע לגביה ממצא פוזיטיבי; ההכרעה בפלוגתא הייתה חיונית לצורך פסק-הדין הראשון". ברוח דברים אלו, לא יכול להיות חולק למעשה, ובסופו של יום לא היה חולק, שקביעתו של בית המשפט בת"ק 25491-09-17 ביחס לאופן קרות התאונה, וסדר פגיעת הרכבים זה בזה, מקימה השתק פלוגתא ביחס לשאלה זו בתיק שלפניי.

...

סיכומו של דבר התביעה מתקבלת בחלקה.

הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים הבאים: פיצוי בגין הנזק בסך 20,911 ₪.