תביעת שיבוב של המל"ל בגין תאונת דרכים ללא ביטוח חובה

התביעה הוגשה בשתי עילות חלופיות: עילה מכח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1985 (להלן: עילת הפלת"ד), במסגרתה נטען כי התאונה הנה תאונת דרכים ועל כן חלה חובת הפצוי על נתבעת מס' 1, מבטחת המשאית בביטוח חובה ועל נתבע מס' 2, הנהג; ועילה מכח פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: העילה הנזיקית), המייחסת עילות נזיקיות (רשלנות, הפרת חובה חקוקה וכד') לנתבעים מס' 3-2, כבעלי המשאית ומפעילהּ וכמזמיני העבודה.

בכתב ההגנה מטעמה שהוגש ביום 8.9.2020 טענה נתבעת מס' 1 (להלן: הנתבעת), ראשית, כי התאונה איננה תאונת דרכים, ומכאן שאין לתובע עילה כלפיה; לחלופין טענה, כי גם אם ייקבע כי התאונה היא תאונת דרכים, הרי שאין לתובע כל עילת תביעה כלפיה (או כלפי נתבעים מס' 2 ו - 3, כנהג המשאית ובעליה) מכח חוק המל"ל, זאת לנוכח הסכם השבוב שנחתם בין התובע ובין הנתבעת והמסדיר את זכות החזרה של התובע במקרה של תאונת דרכים.

בעיניין זה אין לי אלא להפנות להחלטתה המפורטת של כב' השופטת נסרין עדוי-חדר בת"א (שלום חיפה) 35341-08-20 פלוני נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ [20.12.2021] (להלן: עניין הפניקס), בה נדחתה בקשת חברת הביטוח לסלק על הסף תביעת שבוב של המל"ל המושתתת הן על העילה הסטאטוטורית והן על העילה ההסכמית בנימוק שזו היתיישנה, משהוגשה תשע שנים לאחר ארוע התאונה.

אכן, תיקון 146, במסגרתו נקבעה חובת הדיווח והוארכה תקופת ההתיישנות, תוקן טרם חתימת ההסכמים החדשים בין המל"ל ובין חברות הביטוח; ואולם תיקון 168, במסגרתו "שופרה" עוד יכולת הגבייה (בין השאר על ידי מתן אפשרות דיווח מקוון ועל ידי הקביעה כי תקופת ההתיישנות מוארכת בכל מקרה ולא רק אם אין המבטח מדווח על הנכוי), תוקן אחרי חתימת ההסכמים החדשים; לא זו אף זו, עניין הסכם השבוב אף נזכר בו (לעניין דרישת פיצוי מופחת כקבוע בסעיף 328(א2)).

...

מכל אלו טענה הנתבעת בכתב הגנתה, כי דין התביעה נגדה להידחות.

לאור כל האמור לעיל ובשים לב לאמת המידה המקלה בה יש לנקוט בעת בחינת העניין, דומה כי יש לקבוע, כי הגם שהעילה ההסכמית שונה ונפרדת מהעילה הסטטוטורית, שתיהן נובעות מאותו "המעשה המובא לדיון", קרי, תאונת הדרכים בגינה שילם ומשלם התובע תגמולים לנפגע (ראו גם ת"א (שלום ת"א-יפו) 46103-06-17 המוסד לביטוח לאומי נ' יודפת מושב שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ ואח' [18.3.2018]).

מכל המקובץ לעיל סבורתני כי פרשנות ראויה תהיה לקבוע, כי הארכת תקופת ההתיישנות בסעיף 328(א1)(3) לחוק המל"ל חלה גם על תביעות שיבוב המוגשות בעילה ההסכמית.

סוף דבר אני מתירה לתובע לתקן כתב תביעתו כמבוקש בבקשתו.

שכן אחריות מי מן הצדדים השלישיים לשיפוי קרנית, תלויה באשם מצידו על דרך מתן היתר כבעל הרכב או המחזיק בו, שהתיר למנוח לנהוג במלגזה מתוך ידיעה שאינה מבוטחת בביטוח חובה (עיין: סע' 9-14 לפסק הדין שבעא 7580/03 קרנית קרן לפצוי נפגעי תאונות דרכים נ' יהושע צורדקר (18.1.2007) – להלן "הילכת צורדקר").

כאשר ארעה התאונה ברכב המעביד (לרבות במקרה של תאונה עצמית ברכב בו נהג העובד שניזוק), היינו המעביד הוא זה שנושא בחובה לשלם פרמיית ביטוח החובה, אין זכאות למוסד לביטוח לאומי לחזור על מבטחת החובה במקרה של תאונת דרכים שהייתה גם תאונת עבודה , ובגינה שלם המל"ל גמלאות לניזוק שהמל"ל מבקש לשבב.

המל"ל טוען כי גם בחלופה העובדתית אותה קבעתי, לפיה מדובר ברכב מעביד ותאונה בשירות המעביד, אין בכך כדי לשלול את זכות השבוב של המל"ל. שכן קרנית לא נכנסת בנעלי מבטחת המעביד אלא בנעלי המחזיק ברכב או מתיר השמוש.

חשוב יותר המבחן המהותי, שבהיות הרכב המעורב רכב שהמעביד חב בחובה לבטחו, והתאונה ארעה לעובד בשירות המעביד, זכה כבר המל"ל מאת אותו המעביד לדמי ביטוח לאומי שאמורים לחסן המעביד מתביעת חזרה של המל"ל בגין הגימלאות ששלם האחרון לעובד או תלוייו.

. (5)מי שנהג ברכב ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח שהיה לו לא כיסה את שימושו ברכב; (6) בעל הרכב או המחזיק בו, שהתיר לאחר לנהוג ברכב כשאין לו ביטוח לפי פקודת הביטוח או כשהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה ושנפגע בתאונת דרכים שארעה באותה נהיגה, בין בהיותו ברכב ובין מחוצה לו. 7א.על אף האמור בסעיף 7(5), מי שניפגע כשנהג ברכב בהיתר מאת בעליו או מאת המחזיק בו, ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח אינו מכסה את שימושו ברכב, והוא לא ידע על כך ובנסיבות הענין גם לא היה סביר שיידע, יהא זכאי לתבוע פיצויים מן הקרן כפי שזכאי לכך נפגע לפי סעיף 12(ב).

...

אני מחייב את קרנית לשלם לתובעים את הסכומים הבאים במצטבר: 918,624 ₪.

אני מחייב את הצד השלישי מס' 1 לשפות את קרנית בסכום המצטבר בו חויבה לשפות את התובעים, בתוספת הוצאות משפט כלליות של קרנית בסך 18063 (נספח יד למוצגי קרנית) וכן שכ"ט שתשלם קרנית לבא כוחה בתביעה העיקרית ובהודעה על פי חשבונית שתוצג, ובתוספת אגרות בהן תחוב או חויבה קרנית.

התביעה כנגד צדדים שלישיים 2,3,4 נדחית בלא צו להוצאות.

מבוא: ביום 23.1.14 נפגע מר ב.צ.ג (להלן: "הנפגע") בתאונת דרכים בהיותו רוכב על אופנוע אשר לא היה מבוטח בביטוח חובה ורכב שהיה מבוטח על ידי המשיבה, פגע בו (להלן: "התאונה").

משכך, בחודש 12/20, הוגשה על ידי המבקש תביעת שבוב על סך 1,113,436 ₪ (נכון ליום 9.12.20) בגין 80% מגימלאות נכות מעבודה ששילם וישלם המל"ל לנפגע בגין התאונה.

בעצם תשלום המשיבה לנפגע במסגרת תביעתו, ומאחר שנהנתה בתביעת הנפגע מניכוי מלוא גמלאות המל"ל מסכום הפצוי, וכן בשים לב לנוסח הסכם הפשרה וכתב הקבלה, יש משום הודאה באחריותה לתאונה, בגובה הנזק וכמובן בנכוי גמלאות המל"ל והמשיבה מושתקת בהשתק שפוטי מלטעון אחרת בתביעת השבוב של המל"ל במטרה להשאיר, שלא כדין, את הסכומים שניכתה בכיסה.

גזר הדין שניתן בבית המשפט לתעבורה אינו משתיק את המשיבה בהשתק שפוטי בהליך השבוב והוא אינו מהוה ראיה בלעדית ומכרעת שאין בלתה בהליך זה. יש ליתן למשיבה את יומה בבית המשפט ולחייב את המבקש להוכיח כי על אף בעיית הנסיבות, האחריות לתאונה מוטלת לפתחו של המבוטח ולא לפתחו של הנפגע ולחילופין להוכיח את חלוקת האחריות ביניהם.

...

דיון לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובהחלטת בית משפט קמא מצאתי לדחות את בקשת רשות הערעור.

מקובלת עליי טענת המשיבה כי החלטת בית משפט קמא הינה החלטת ביניים שאין זו מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בה, וזאת למעט במקרים שבהם הימנעות מהתערבות בשלב מוקדם יותר עלולה להסב נזק בלתי הפיך למי מהצדדים או להביא לניהולו של הליך מיותר או בדרך שגויה (סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984; רע"א 4658/21 גרשוני נ' לנדאו, פסקה 4 [פורסם בנבו] (21.7.2021); רע"א 2242/21 מ.ע.ג.ן – ייעוץ וניהול נכסים בע"מ נ' בוטיק – שימור מבנים בע"מ, פסקה 7 [פורסם בנבו] (27.4.2021)).

סוף דבר לאור כל דבריי אלה מצאתי לדחות את בקשת רשות הערעור.

לפניי מחלוקת בין המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל) לבין קרנית קרן לפצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן: "קרנית"), שעניינה גובה שכר הטירחה לו זכאי המל"ל בתביעת שבוב גמלאות, עבור החלק מסכום התביעה אשר לא היה שנוי במחלוקת ושולם לאחר הגשת התביעה.

בשל העובדה שהרכב בו נסע הנפגע לא היה מבוטח בביטוח חובה, היתנהל מטעמו הליך על-פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים") (ת.א. (מחוזי-ת"א) 17197-12-15) (להלן: "תביעת הנפגע"), במסגרתו נתבעה קרנית לתשלום פיצויים לנפגע.

ביום 8.1.2024 הוגש מטעם הצדדים הסכם פשרה, על-פיו מתוך הסכום שבמחלוקת תשלם קרנית למל"ל סכום בסך 75,959 ₪, הכולל שכר טירחת עורכי דין ומע"מ. באשר לשכר הטירחה המגיע למל"ל בגין תשלום הסכום שאינו במחלוקת, הוסכם על מתן פסק דין על יסוד טיעונים קצרים שיוגשו מטעם הצדדים.

כך הוגדרה בכותרת כתב התביעה, וזהו טיבה וטבעה כתביעת שבוב של גמלאות המל"ל. אמנם, התביעה מבוססת על ארוע של תאונת דרכים, ולו נוהל ההליך עד סופו והמל"ל היה נידרש להוכיח את תביעתו במלואה, יכול שאופן נהולו היה דומה לאופן נהולו של הליך על-פי חוק הפיצויים.

...

אני סבורה כי יש ליתן משקל משמעותי גם לעובדה שהסכום שאינו במחלוקת שולם לאחר הגשת כתב התביעה בלבד, ולמעשה בטרם החל ההליך להתנהל.

לאחר בחינת מכלול הנסיבות, אני קובעת כי במקרה דנן מתקיימים טעמים מיוחדים לפסיקת סכום נמוך יותר מהסכום הקבוע בתעריף המינימלי.

מכל הטעמים המפורטים לעיל, אני פוסקת לטובת התובע שכר טרחה בגין הסכום שאינו במחלוקת בסך 18,000 ₪ ועוד מע"מ, שישולם על-ידי הנתבעת תוך 30 יום.

רקע והליכים קודמים ביום 23.1.2014 ארעה תאונת דרכים שבה נפגע רוכב אופנוע (להלן: הנפגע) מרכב שהיה מבוטח אצל המשיבה.

בינואר 2015 הגיש הנפגע, שהאופנוע שעליו רכב בעת התאונה לא היה מבוטח בביטוח חובה, תביעה נזיקית נגד הנהג והמשיבה בגין נזקיו תולדת התאונה.

ביום 13.2.2020 העביר המבקש, המוסד לביטוח לאומי (להלן גם: המל"ל), למשיבה דרישה לתשלום של 80% מסך הגימלאות ששילם ושישלם לנפגע בגין התאונה (להלן: הגימלאות) – זאת, על-פי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, ובהתאם להסכם בין הצדדים (להלן: ההסכם).

המשיבה מיאנה לשלם את הסכום שנידרש, וטענה כי לנפגע "אשם תורם משמעותי". בעקבות כך, בחודש דצמבר 2020 הגיש המל"ל תביעת שבוב נגד המשיבה לשיפוי של 80% מהגמלאות, בסך של כמיליון ש"ח. במסגרת תביעת השבוב, הגיש המל"ל בקשה להחלת השתק שפוטי על המשיבה ולמתן פסק-דין נגדה כבר בתחילת ההליך, במסגרתה נטען, כי בגדרי תביעות שבוב המוגשות מכוח ההסכם (להלן: תביעה הסכמית), אין להדרש לטענות בדבר אשם תורם, וממילא אין לנכותו מסכום השיפוי.

...

הבקשה שלפניי אינה נופלת בגדר אמות מידה אלו, ומשכך, כאמור, דינה להידחות.

כמו כן, לא שוכנעתי מתן רשות ערעור דרוש בכדי למנוע עיוות דין.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית, מכוח סמכותי לפי תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018.