מאמר מוסגר בראשית הדברים
כבר בראשית הדברים יודגש, לעניין המתוה הדיוני אשר הוסכם ביחס לתובענה דנא, כי בנסיבות הייחודיות של תובענה זו, קיימת הלכה משפטית מחייבת, וכעולה מחוק יסוד השפיטה, בית משפט דנא מחוייב לה.
בית המשפט העליון פסק, ב- ע"א 545/85, אליהו חברה לביטוח בע"מ נגד מסעודי אלגריסי כי במקרה שהניזוק נפגע בתאונת עבודה בנסיעתו ברכב המעביד, לא מיתקיים האנטרס הצבורי שהמל"ל יחזור אל המזיק בתביעת שבוב, ואין טען לתמרץ ניזוקים לדיווח למל"ל ולכן הם אינם זכאים לתמריץ בדמות תוספת של 25% מהנזק:
"...ע"פ הילכות הנזיקין אין מזיק חב אלא כדי שיעור הנזק שגרם, אלא, כמו שנאמר בדבר ההסבר, המזיק המעביד היה מבוטח לעניין זה בביטוח לאומי, משמע, כל עוד לא עלה שיעור הנזק על סכום הגימלאות המשתלמות על ידי הביטוח הלאומי, מן הדין שהמעביד יהא פטור...".
לאור חוו"ד האקטוארית שהוגשה לתיק לפיה נזקיו של התובע נבלעים בתוך תגמולי המל"ל ולאור ההלכה המשפטית המחייבת, לפיה התובע אינו זכאי לקבלת רבע מגובה הנזק, ולאחר שהצדדים הביעו בפני את עמדתם המנומקת לעניין, לא מצאתי לנכון לשמוע הוכחות בכל הנוגע לגובה הנזק בטרם תוכרע שאלת זכאות התובע לפצוי בגובה רבע מהנזק.
המבקש מפנה לחקיקה ענפה ומנתח אותה בהתאם: החל מסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, הקובע את זכותו של המוסד לביטוח לאומי לתבוע מצד שלישי את הגימלה ששילם לעובד, את סעיף 330 לחוק הקובע כי המל"ל יהיה זכאי לקבל מהצד השלישי 75% לכל היותר מהסכום שאותו צריך לשלם הצד השלישי בגין הנזק, ואילו הניזוק יהא זכאי ל- 25% לפחות מהפצוי שנפסק בתביעה, לסעיף 82 (א) לפקודת הנזיקין הקובע את חובת ניכוי תשלומי המל"ל שמקבל הניזוק מהפצוי בו חב מהמעביד, לסעיף 82 (ב) לפקודת הנזיקין המגדיר "מעביד" כזה שחב בתשלום דמי הביטוח עבור המבוטח, לרבות עבור עובד שביצע את המעשה תוך כדי עבודתו אצל המעביד, לסעיף 82 (ג) לפקודת הנזיקין הקובע כי המעביד אינו בגדר "צד שלישי", כך שהמעביד אינו חייב בשיפוי המל"ל, וכן לסעיף 4 לחוק הפלת"ד הקובע כי סעיף 82 לפקודת הנזיקין יחול על ניזוקים מכוח חוק הפלת"ד.
לטענת התובע, החקיקה אינה מבחינה במפורש בין ניזוק הנוסע לצורכי עבודתו ברכב המבוטח ע"י המעביד לבין ניזוק הנוסע ברכב המבוטח ע"י מי שאינו המעביד- איבחנה זו נקבעה על בסיס פרשנות- הא ותו לא- של החקיקה שלעיל, תוך שלטענתו, בית המשפט העליון כבר ציין כי פרשנות זו הנה בעייתית ופוגעת בשויון בין ניזוקים עקב תאונת דרכים שהנה תאונת עבודה:
התובע מפנה לכך שההלכה המנחה שלעיל נקבעה בשנת 1990, ב- ע"א 545/85, אליהו חברת ביטוח נגד אלגריסי.
הטעם העומד מאחורי הוראות הסעיף הנו לתמרץ את הנפגע, התובע במקרה דנן, להגיש את תביעתו נגד מי שאינו מעבידו, משום שזהו אינטרס של המל"ל שהתביעה תוגש ותתנהל ע"י הניזוק מאחר שסביר כי הניזוק עצמו ידאג להביא ראיות ו/או אסמכתות המצויות בהשג ידו ולא בידי המל"ל וכך, ככל שהראיות בדבר החבות וגובה הנזק תהיינה מלאות ומקיפות יותר, הרי שסכויי המל"ל להפרע מהמזיק (צד שלישי) הולכים וגדלים (ראו רע"א 686/97 מנורה חברה לביטוח בע"מ נגד עזבון המנוח משה תמר).
...
נאמר שם כך (ההדגשות אינן במקור, א.ל.):
"[...] רואים אנו, כי זכותו של הניזוק לקבל 25% מגובה הפיצויים קשורה בזכות המוסד לחזור על צד שלישי, שהוא האחראי על פי דין לפצות את הניזוק. רק אם עומדת למוסד זכות חזרה כאמור, זכאי הניזוק להנות מ- 25% פיצוי, על אף שניכוי גמלאות המל"ל במלואן מסכום הפיצויים היה מותיר בידיו סכום קטן יותר, אם בכלל".
ובהמשך:
"בית המשפט קבע בפרשת אלגריסי, שתחולתו של סעיף 82(ג) משתרעת גם על הסיטואציה של תאונה עצמית. הודגש שם, שבמקרה של נהיגת העובד ברכה אשר המעביד התיר לו את השימוש בו, על המעביד החובה לדאוג לביטוח הרכב, וכי על ידי תשלום הפרמיה המעביד יוצא ידי חובתו. מכאן הזיקה בין זכותו של הנפגע לפיצויים עקב תאונה עצמית, לבין בעל הרכב מתיר השימוש שהוא גם המעביד. האחרון שילם לא רק את פרמיית ביטוח הרכב כדי ליצור מקור לפיצוי לעובד הנוהג ברכב, אלא גם את דמי הביטוח הלאומי כדי להקנות לעובד זכות לגמלה. בתאונה עצמית העובד הנפגע זכאי לפיצוי מהמבטח (ולא מהמעביד) על פי הביטוח האישי שנעשה במסגרת הפוליסה אשר באה לכסות תביעות לפי חוק הפיצויים. אך החובה לדאוג לקיום ביטוח כזה היא על המעביד בעל הרכב ומתיר השימוש ברכב, ובשל חובה זו המוטלת על המעביד, יש לראות – לצורך סעיפים 82(א) ו – 82(ג) – את העובד אשר השתמש ברכב ונפגע, כזכאי לפיצויים מהמעביד בעל הרכב. מכאן המסקנה, שגם בביטוח האישי אין למל"ל זכות חזרה על המבטח שאצלו ביטח המעביד בעל הרכב את רכבו ולנפגע בתאונה כזו אין עילה לתבוע 25% מהפיצויים לפי סעיף 152 לחוק הביטוח הלאומי (כיום – 330)".
ב- רע"א 686/97 נפסק כי העיקרון הבסיסי , שאין חולק עליו, הוא כי אדם הנפגע בתאונה, זכאי לפיצוי מהמזיק כדי מלוא הנזק שנגרם לו על ידי אותו מזיק ולא יותר מכך, ואילו המזיק, מצדו, חייב לשלם את מלוא סכום הנזק שלו גרם, ולא מעבר לכך.
בע"א 1896/15, פלוני נגד כמיל ג'ועיה, אשר התייחס לעניין זה רק לאחרונה נקבע כי ף
"...על מנת לתמרץ את הניזוק להגיש במצב כזה תביעה נגד המזיק, קבע המחוקק בונוס בשיעור של 25% לניזוק", וציטט מדברי הכנסת, מפי יו"ר ועדת העבודה, ח"כ ברעם, אשר טען כי: "... עד כה היו מקרים שנפגע אשר דרש דמי נזיקין רשאי היה המוסד לביטוח לאומי לנכות מדמי הנזיקין את כל מאת האחוזים. המל"ל בא לכלל מסקנה... שצריך לאפשר לנפגע לקבל 20% מדמי הנזיקין. הדבר נבע משתי סיבות: ראשית, כדי לעורר את הנפגע שיהיה מעוניין להגיש תביעת נזיקין, ושנית, גם משום שהמוסד לביטוח לאומי התעצם והתחשל מבחינה אקטוארית...".
המל"ל, כך עולה, אינו יכול לחזור אל המעביד או אל המבטח שלו, מהטעם שהמעביד שילם ממילא את דמי הביטוח הלאומי, והביטוח הלאומי לצורך העניין מבטח את המעביד ולפיכך אין מקום לגבות ממנו סכומים נוספים באמצעות ביטוח אחר ששולם על ידו.
סוף דבר
נוכח זאת - דין התביעה, בסוגייה שהוצבה לפתחי, להידחות.
