תביעת שיבוב בגין נזקי שריפה שנגרמו עקב רשלנות עצמית

התובעת שילמה למבוטח תגמולי ביטוח בשל נזק רב שניגרם לדירה, כתוצאה מדליקה שפרצה בה. הנתבע הוא מי שבקש לשכור את הדירה וקיבל מאבי המבוטח, שטיפל בעינייני הדירה עבור בנו, את מפתחות הדירה לשם הכנסת ריהוט.

התובעת שילמה למבוטח 189,861 ₪ לאחר ניכוי הישתתפות עצמית, ונשאה בעלויות מומחים בסך של 11,335 ₪, בסך הכל 201,196 ₪ - סכום התביעה.

לחילופין, טען הנתבע, שאף אם ייקבע כי הדירה הייתה בחזקתו במועד הארוע, דין התביעה להדחות, כיוון ומדובר בתביעה שבוב המוחרגת בסעיף 62(ד) לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א – 1981 (להלן: "חוק חוזה הביטוח").

דיון והכרעה היפוך נטל הראיה סעיף 39 לפקודה קובע: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי אש או עקב אש, וכי הנתבע הבעיר את האש או היה אחראי להבער האש, או שהוא תופש המקרקעין או בעל המיטלטלין שמהם יצאה האש – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי מקורה של האש או התפשטותה התרשלות שיחוב עליה". אם כן, על מנת להעביר את נטל הראיה אל הנתבע, להוכיח שלא התרשל, על התובעת להראות כי הנתבע הבעיר את האש, היה אחראי להבערתה, או שהיה תופש המקרקעין או בעל המיטלטלין מהם יצאה האש.

סעיף 36 לפקודה קובע – "החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להפגע ממעשה או מחדל המפורשים באותו סעיף". זה מכבר נקבע כי "המבקש לבסס זכותו על אחריות המזיק בגין רשלנות, חייב להראות, כי נתקיימו במזיק יסודותיה של עוולת הרשלנות. יסודות אלה הם שלושה: חובת הזהירות, התרשלות ונזק. כן יש להצביע על קשר סיבתי "עובדתי" ו"משפטי" בין ההתרשלות לבין הנזק" (ע"א 243/83 עריית ירושלים נ' גורדון, לט(1), פסקה 15, 113 (1985)).

...

לחילופין, טען הנתבע, שאף אם ייקבע כי הדירה הייתה בחזקתו במועד האירוע, דין התביעה להידחות, כיוון ומדובר בתביעה שיבוב המוחרגת בסעיף 62(ד) לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א – 1981 (להלן: "חוק חוזה הביטוח").

נוכח כל האמור לעיל, ברי כי החוקר לא ביסס קביעתו זו על ממצאים מהימנים כלשהם ויש לדחותה מכל וכל.

העולה מסקירה זו הוא כי דו"ח החקירה נכתב באופן מגמתי, לא נבדקו כלל האפשרויות לאופן קרות השריפה, ונראה כי העובדה שהשריפה הביאה לגילוי מעבדת הסמים בבית הצמוד, כאשר ידוע כי הנתבע הינו חבר רפפורט בעליו, וכי גם הוא נעצר במסגרת החקירה על מעבדת הסמים, הביאו את התובעת ואת החוקר מטעמה אל המסקנה "המתבקשת", כי השריפה נגרמה בהכרח על ידי הנתבע.

סוף דבר התביעה נדחית.

תביעת שבוב בעקבות שריפה שפרצה במכבש שנרכש מהנתבעת.

עוד הדגישה כי נגרם לה נזק ראייתי ממשי שכן במועד בו תוקן הרכב במוסך של הנתבעת, לא הועלתה נגדה כל טענת רשלנות או אחריות לשריפה.

העובדה שהניזוק הישיר לא דרש פיצוי מכוח תעודת האחריות או השבת על הישתתפות העצמית, אין בה כד לשלול את זכותה של התובעת לשיפוי במסגרת תביעת שבוב בהתאם לחוק חוזה ביטוח (סעיף 62 לחוק חוזה ביטוח התשמ"א – 1981).

...

התנאי השלישי – נראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעת לא נקטה באמצעי זהירות סבירים מאשר עם המסקנה שהיא נקטה באמצעים אלה (ר' לדוגמה - ע"א 377/85 רינה נעים נ' משרד החינוך והתרבות, פ"ד מב(1), 153, עמ' 159-160).

התוצאה: אני מקבל את התביעה.

הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים הבאים: 6,453 ₪ - סכום הפיצוי ששילמה התובעת למבוטחת.

מכוח חבותה על פי הפוליסה שילמה התובעת 1 לתובעת 2 תגמולי ביטוח בסך כולל של 508,738 ₪ בגין נזקיה בעקבות השריפה, את לאחר ניכוי דמי הישתתפות עצמית בהתאם לפוליסה בסך של 50,250 ₪.

אלא שגם אם מדובר בתביעת שבוב עדיין המבטח אשר תובע שבוב בגין תגמולי הביטוח ששולמו למבוטח יהיה עליו להוכיח כי הנתבע עיוול או התרשל וגרם למבוטחו נזקים אשר בגינם הוא פוצה.

רשלנות באש לפי סעיף 39 לפקודת הנזיקין קובע: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי אש או עקב אש, וכי הנתבע הבעיר את האש או היה אחראי להבער האש, או שהוא תופש המקרקעין או בעל המיטלטלין שמהם יצאה האש – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי מקורה של האש או התפשטותה, התרשלות שיחוב עליה." כבר עתה יש לציין כי התובעות בסיכומיהן זנחו את טענת היפוך נטל הראיה ברשלנות באש לפי סעיף 39 לפקודת הנזיקין.

מהמקובץ עולה כי לא מתקיימות העילות להיפוך נטל הראיה ברלשנות ולכן נטל הראיה, להראות רשלנות מצדה של הנתבעת 1, נותר על כתפיהן של התובעות, ועליהן להוכיח את התנאים הבאים במצטבר: כי מקור השריפה הוא גוף התאורה שהיה מותקן במפעל התובעת 2, כי גוף התאורה הוא מתוצרתה או בשיווקה של הנתבעת 1, וכי השריפה או הפיח גרמו לנזקים הנטענים בהיקפם.

...

על כן, אני סבור כי חובת הזהירות הקונקרטית לא מתקיימת בנסיבות העניין.

לפיכך, משום שיסוד חובת הזהירות אינו מתקיים ומשום שלא הוכחה התרשלות, שהן מיסודותיה של עוולת הרשלנות, מתייתר הצורך לדון בשאלת הנזק וזיקתו לאירוע, ומשום כך אני קובע כי לא עלה בידי התובעות להוכיח רשלנות מצדה של הנתבעת 1.

סיכום דין התביעה להידחות.

לפני תביעת שבוב בגין ניזקי רכב-רכוש שנגרמו לרכב המבוטח אצל התובעת על רקע תאונת דרכים שארעה ביום 16.11.2021.

על כן, מר חמו לא נקט באמצעים הדרושים על מנת למנוע את הפגיעה ברכב השני שנסע לפניו, והוא אחראי לנזקים שנגרמו עקב התרשלותו.

בשלב זה נישאל באופן ספציפי לגבי הפנסים האחוריים, ואז השיב בתחילה כי "האורות שלי היו מתוקנים" ואז ביקש לתקן את התשובה והוסיף "אני מתקן את עצמי, תיקנתי את האורות כי נשרפו המנורות מהמכה" (עמ' 8).

...

בתקנה 342 לתקנות התעבורה נקבע כי "(א) ברכב .. יותקנו שני פנסי בלימה בשני צדי הרכב שאורם אדום והם ייראו .. ובזמן תאורה במזג אוויר נאה ממרחק של 150 מטרים לפחות; .. (ב) מותר שפנס אחורי ישמש גם כפנס בלימה, ובלבד שיהיו בו שני אורות נפרדים ושהאור המראה על בלימה יהיה בעל עצמה חזקה יותר וניתן להבחנה ברורה מן האור האחר". כאמור, על יסוד העדויות והמוצגים שנשמעו והובאו לפניי, אני קובעת כממצא עובדתי כי עובר לקרות התאונה הפנסים האחוריים ברכב השני לא היו תקינים.

לסיכום, הגעתי לכלל מסקנה כי האחריות לקרות התאונה נחלקת בין הנהגים המעורבים.

אשר על כן, התביעה מתקבלת בחלקה, בהתאם לשיעור האחריות היחסי.

לפני תובענה לתשלום תגמולי ביטוח ופיצויים בגין נזקים שנטען שנגרמו בשל שריפה שאירעה בבית עסק.

מעיון באישור עריכת הביטוחים על ידי כלל (שצורף כנספח "ד" לתצהירי עמר ופרץ) עולה כי הוא מופנה אל הנתבעת 1 ולפיו כלל אישרה לבקשת המבוטחת שלה, היא התובעת, שהיא ערכה עבורה, בין היתר, ביטוחים וביניהם ביטוח אש מורחב לרכוש וכן ביטוח אובדן רווחים כשבשניהם הביטוח יכלול תנאי מפורש לפיו כלל מוותרים על זכות שבוב כלפי בעל הזכות היא הנתבעת 1 בגין נזק שניגרם על ידה או ברשלנותה, ובנוסף, בחלק הכללי נכתב כי כל הביטוחים כוללים תנאי מפורש לפיו הם ראשוניים וקודמים לכל ביטוח שנערך על ידי בעל הזכות היא הנתבעת 1 וכי כלל מוותרת על כל טענה ו/או דרישה בדבר שתוף ביטוחיהם לרבות כל טענה או זכות בסעיף 59 לחוק חוזה ביטוח, התשמ"א – 1981.

במהלך חקירתו של פולט בבית המשפט, הוגש נוסח שונה במעט של אותה חוות דעת (ת/1 6.7.21), בה נכתב בהקשר זה: "מודגש כי חוות דעתנו זו עוסקת בנזק הפיזי בלבד וצפויה תביעה כספית בגין אבדן תוצאתי בהמשך. תביעה זו טרם נתקבלה ועם קבלת נתונים נוספים נשוב ונעדכנכם." הוגשה גם חוות דעת נוספת שערך פולט ביום 23.8.15 בנוגע לאובדן רווחים לפיה עסקינן בתביעת אבדן רווחים בעקבות נזק אש. גובה הנזק לפני תת ביטוח וניכוי הישתתפות עצמית הנו 1,046,309 ₪ (המורכב מאובדן רווחים כתוצאה מנזק למלאי בסך של 931,309 ₪ - לפי שיעור רווח גולמי של 10% מאובדן מחזור בסך של 9,313,387 ₪ - ומהשקעות שבוצעו במחסן חלופי בבית דגן בסך של 115,000 ₪).

...

אשר על כן, אני מחייב את הנתבעות 1-2, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: נזק למלאי - 2,021,416 ש"ח נזק למשטחי עץ והוצאות מיון מלאי - 37,500 ש"ח עלויות פינוי והשמדת מלאי - 246,529 ש"ח עלויות שיפורים במושכר שירדו לטימיון - 248,000 ש"ח אובדן רווחים - 125,130 ₪ סך הכל - 2,678,575 ש"ח לסיום, הנתבעות 1-2 ישלמו לתובעת פיצוי בגין נזקי השריפה בסך של 2,678,575 ש"ח. הסכומים בסעיפים א'- ד' בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.5.14 ועד ליום התשלום בפועל.

עוד ישלמו הנתבעות 1-2 לתובעת שכ"ט עו"ד בשיעור 23.4%, אגרת משפט והוצאות שכר טרחת מר רומנו.

התביעה נגד נתבעת 3 נדחית והתובעת תשלם לה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 120,000 ₪.