בפניי תביעת שבוב של התובעת 1 בגין תגמולי ביטוח ששילמה לתובע 2, בעליו של רכב שבוטח על ידה, בגין ניזקי רכוש שנגרמו לרכב בתאונה שהתרחשה ביום 11.2.2018, וכן תביעה של התובע 2 בגין הישתתפות עצמית ודמי כינון.
תמצית טענות הצדדים:
התובעים טענו כי ביום התאונה, עת חנה רכבו של התובע 2 לצד הדרך, פגע בו רכב, גרם לו נזק ונמלט מהמקום.
התובע 2 העיד כי לאחר שהתבררו לו פרטי הרכב הפוגע, הוא פנה לחברת הביטוח של אותו רכב, הנתבעת, ומשזו סירבה לשלם לו על נזקיו, הוא הגיש תביעה לחברת הביטוח שבטחה את רכבו, התובעת 1, וזו נשאה בעלות התיקון בנכוי הישתתפות עצמית (עמ' 1 ש' 15-21).
...
לאור כל האמור לעיל הנני קובעת כי על הנתבעת לשלם לתובעים את סך הנזק שנגרם להם בתאונה דנן.
לאור האמור לעיל, קרי העובדה כי עסקינן – הן בפניה נ/1 והן בחוות הדעת - בפגיעה בפגוש רכבו של התובע 2, וכן נוכח ההלכה לפיה די לחברת הביטוח לשכנע בדבר סבירות שיקוליה ותום מניעיה בביצוע התשלום, כדי שלא תישלל ממנה זכות השיבוב וחזקה כי זו לא שילמה כמתנדבת (ראו למשל ע"א 7148/94 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ. חברת השמירה בע"מ, פ"ד נ(4)567, וכן ט. סומך הנ"ל עמ' 149 ), וכיוון שבנסיבות אלו פעלה המבטחת, התובעת 1, בסבירות ובתום לב ועל בסיס חוות דעת שמאית, להבדיל מהצעת מחיר של מוסך, וכיוון שהעיכוב בביצוע התיקון היה סביר בנסיבות עליהן העיד התובע 2, הנני קובעת כי התובעת 1 זכאית לשיבוב מלא בגין התשלומים ששילמה למבוטח, וכך גם זכאי המבוטח, התובע 2, להשבת דמי ההשתתפות העצמית ודמי הכינון בהם נשא.
אשר על כן אני מחליטה לקבל את התביעה וקובעת כי על הנתבעת, לשלם לתובעים כדלהלן:
לתובע 2 – סך של 1,474 ₪.
