בפני, תביעה הנסמכת על הסכם שכירות, שהגישו התובעים, שוכרי דירה, נגד בעל הבית המשכיר, הנתבע, לפצוי בגין נזקים נטענים בשל רטיבות שחדרה לדירה השכורה, החזר דמי שכירות בגין חודש בו הדירה נפגעה מהרטיבות, החזרת תשלומי ארנונה, הוצאות ניהול ההליך, וכן – עוגמת נפש.
כמו כן, תובעים השוכרים, התובעים, החזר תשלומי שכירות בגין 3 חודשים ועשרה ימים [משהתובעים עזבו את המושכר והשיבו אותו לבעל הבית], שנטען כי נגבו על ידי הנתבע באמצעות שיקים מעותדים (דו-חודשיים) שנמסרו לו כבר בפתח השכירות; וכן, דורשים התובעים - ביטולו של שיק ביטחון על סך 10,000 ש"ח.
בתיק זה שתי שאלות משפטיות מרכזיות:
האם בנסיבות ענייננו היתה לתובעים זכות חוזית לבטל את הסכם השכירות ולהפסיק את השכירות? האם זכות זו היא תלוית הפרה יסודית שלא תוקנה, או שיש בהסכם גם אפשרות לסיימו בהודעה שאיננה תלויה בסיבה (בשל הוראת ס' 8ב' להסכם, הסותרת הוראה שב-ס' 8א' לאותו הסכם)?
אם אכן היה הביטול כדין – מהי, בנסיבות, ההשבה לה זכאים התובעים, ומהו שיעור הפצוי הראוי בגין הנזק שניגרם לתובעים (ניזקי נזילות למושכר), ככל שניגרם, בגין ההפרה או הרשלנות הנטענת בעניינינו - בין שהובילה לביטול ובין שלא?
ההסכם
לכתב התביעה צורף "הסכם שכירות בלתי מוגנת" על שם המשכיר, הנתבע, בגין השכרת דירה ברמת גן (להלן: "ההסכם" ו-"הדירה", בהתאמה).
...
לסיכום, הנתבע ישיב לתובעים סך של 10,900 ₪ [10,000 ₪ ועוד 900 ₪, כאמור לעיל].
סוף דבר
לאור האמור לעיל, אני מקבל את התביעה - בחלקה.
אני פוסק כי:
הנתבע ישלם לתובעים, ביחד ולחוד, סך כולל של 18,400 ₪.