תביעת רשלנות רפואית: התמהמהות הרופאים בביצוע ניתוח

הנתבעים אחראים ביחד ולחוד למלוא נזקיה, באופן שהנתבעת חבה באחריות שילוחית לכל מעשיו ו/או מחדליו של הנתבע, והנתבע אחראי מעצם היותו הרופא המנתח שבצע את הניתוח נשוא התביעה.

טענות הנתבעת: דין התביעה להדחות מחמת היתיישנות ו/או שהוי ניכר בהגשתה, שכן הניתוח בוצע בשנת 2008, ואילו התביעה הוגשה אך בשנת 2016.

בכל מקרה וככל שלא ימצא כי התביעה היתיישנה, כי אז עומדות לדיון שלוש שאלות: א. האם הנתבע ביצע את הניתוח באופן רשלני? ב. האם הופרה חובת הגילוי והאם היתקיימו התנאים לקבוע קיומה של העידר הסכמה מדעת? ג. האם הייתה פגיעה באוטונומיה ? ככל שימצא כי הנתבע התרשל, כי אז יהא צורך לידון בשאלה, האם ניתן לייחס לנתבעת חבות מכוח אחריות שילוחית וכן נדון בנזקי התובעת.

...

טענות הנתבעת: דין התביעה להידחות מחמת התיישנות ו/או שיהוי ניכר בהגשתה, שכן הניתוח בוצע בשנת 2008, ואילו התביעה הוגשה אך בשנת 2016.

טענות הנתבע: התביעה התיישנה - הניתוח בוצע בשנת 2008 בעוד התביעה הוגשה רק בשנת 2016, קרי שמונה שנים לאחר קרות האירוע המזיק לכאורה, משכך כאמור התביעה התיישנה ודינה להידחות מטעם זה בלבד.

יחד עם זאת למעלה מן הצורך אציין כי התובעת לא הוכיחה כי לטיב היחסים שבין הנתבע לנתבעת הייתה השפעה על ההחלטה אם בצע את הניתוח אצל הנתבע דווקא ולכן וגם מטעם זה דין טענה זו להידחות.

ההודעה לצד ג: בהינתן כל האמור והתוצאה אליה הגעתי - אינני צריכה להידרש להודעה לצד ג ששלחה הנתבעת כנגד הנתבע והיא נדחית להידחות.

סוף דבר: התביעה וההודעה לצד ג' נדחות.

לטענת באת-כוחה של המבקשת, משקיבלה את חוות דעתו של פרופ' ניסקה, היא העבירה אותה לעיונו של המומחה מטעמה של המבקשת – ד"ר גורן, אשר ציין בפניה כי לפני שנים ספורות הוא ערך חוות דעת לתמיכה בתביעת רשלנות רפואית שהתנהלה נגד פרופ' ניסקה, ואשר עסקה אף היא בניתוח מסוג הלוקס ולגוס שביצע פרופ' ניסקה.

נקבע כי קבלת הבקשה תוביל להשלכות רוחב בגדרן כל רופא אשר היה בעברו מושא לחוות דעת אשר ניתנה על ידי מומחה מטעם מי מהצדדים לתביעה מסוימת, ייפסל באופן אוטומאטי ולא יוכל לשמש כמומחה מטעם בית המשפט בתביעה זו. נקבע כי מסקנה שכזו אינה סבירה, וכי אין חשש לניגוד עניינים במצב האמור, שכן לפרופ' ניסקה אין קשר או קרבה למי מהמצדדים המעורבים בתיק, ואין כל חשש לפגם בכשירותו, מקצועיותו, האובייקטיביות שלו או הליך מינויו.

לבסוף צוין כי השהוי בהגשת הבקשה עד לאחר שהתקבלה חוות דעתו של פרופ' ניסקה השוללת את טענות התביעה, מצטרף אף הוא לנימוקי דחיית הבקשה.

...

נקבע כי קבלת הבקשה תוביל להשלכות רוחב בגדרן כל רופא אשר היה בעברו מושא לחוות דעת אשר ניתנה על ידי מומחה מטעם מי מהצדדים לתביעה מסוימת, ייפסל באופן אוטומטי ולא יוכל לשמש כמומחה מטעם בית המשפט בתביעה זו. נקבע כי מסקנה שכזו אינה סבירה, וכי אין חשש לניגוד עניינים במצב האמור, שכן לפרופ' ניסקה אין קשר או קרבה למי מהמצדדים המעורבים בתיק, ואין כל חשש לפגם בכשירותו, מקצועיותו, האובייקטיביות שלו או הליך מינויו.

בתשובת המשיבה לבקשה, נטען כי דינה להידחות.

דיון והכרעה לאחר העיון בבקשה ובנספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.

סוף דבר: הבקשה נדחית.

נטען כי הנתבעת התרשלה בכך שהיה שהוי רב בסיום ההיריון ע"י ניתוח חרום קיסרי - על אף מוניטור שהצביע מוקדם יותר על מצוקה עוברית, וכי הנתבעת לא נערכה כראוי ולא נקטה אמצעים להתמודדות עם השלכות ההשתהות.

אשר לפן האורולוגי – בכתב התביעה נטען כי "לאחר הניתוח סבלה התובעת מבריחת שתן. ברם, רק עם היוודע לה ההפלות החוזרות ומצבה הנפשי, כמו גם הייעוץ הגניקולוגי שעברה בהריון האחרון שהוזכר לעיל, הבינה התובעת כי הניתוח הקיסרי שארע לה ב-2009 ותוצאתו הקשה בפן האורולוגי, אינו ניתוח סטנדרטי שהסתבך אלא ניתוח שניגרם כתוצאה ממהלך לידה רשלני ומחדלים שבוצעו ע"י הצוות המיילד" (ההדגשות אינן במקור- א.ב.).

התובעת טענה כי "הרופאים המטפלים לא מצאו סיבה להפלות החוזרות" עד שבשנת 2020 "נאמר לה לראשונה כי קיימת התוויה ברורה להשמת תפר בצואר הרחם ... על מנת להמנע מהפלה נוספת", ואז "הבינה התובעת כי הדרך בה בוצע הניתוח הקיסרי בשעתו – קרי אותו חתך שגרם לה לקרע בצואר הרחם ולקרע בשלפוחית, גרם לנזק בלתי הפיך לרחם על אף שנתפר במהלך הניתוח" (עמ' 4 לכתב התביעה).

...

אשר לטענה כי התובעת "סברה לתומה שמדובר בתופעה חולפת", אין בידי לקבלן, שכן "'משהתגלה אותו קצה חוט, שומה על התובע לנקוט אמצעים סבירים לגילוי העובדות החיוניות ולהגיש תובענה בתוך תקופת ההתיישנות'" (עניין ג'הסי, פס' 34).

מעבר לצורך אציין כי הצדדים לא טענו לעניין סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, אולם מעת שהועלו טענות התיישנות ומעת שהתובעת טענה טענות לעניין גילוי מאוחר של הנזק – סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין הוא הדין החל ולא ניתן להחיל את סעיף 8 לחוק ההתיישנות ברכיב זה. מכל מקום, אף אם אבחן את הדברים על פי סעיף 8 לחוק ההתיישנות בלבד – דין התביעה בפן הגניקולוגי ובפן הנפשי להידחות.

מכאן, בהנחה (השגויה) ועמדו לתובעת 7 שנים מיום גילוי הנזק ללא מגבלה של 10 שנים– היה עליה להגיש תביעתה עד לחודש מאי 2020 (7 שנים מההפלה הראשונה), אולם התביעה הוגשה בחודש פברואר 2021, ומכאן התיישנה גם בהיבט זה. סוף דבר תביעת התובעים 2-3 בגין נזקיהם הישירים נדחית מחמת התיישנות.

רק ביום 24.7.11, כך נטען בתביעה, הגיעו רופאים בכירים למחלקה ובוצעה למנוחה בדיקה נוירולוגית שגילתה כי אינה מגיבה.

עוד יש להזכיר, כי זהו הגלגול השלישי בו מוגשת אותה התביעה ע"י התובעים ובגין אותה העילה, כאשר שתי התביעות הקודמות נמחקו מהטעם שהתובעים לא צרפו חו"ד רפואית: ת"א (מחוזי חיפה) 29478-10-16 - התביעה הוגשה בתאריך 26.10.16 ונמחקה בתאריך 18.6.17 (להלן: התביעה הראשונה).

בהתאם לנטען בכתב התביעה, התובעים היו מעורבים בטיפול הרפואי שניתן למנוחה ואף נקטו פעולות אקטיביות כלפי הצוות הרפואי כאשר פנו בשאלות או בדרישות לגבי הטיפול הרפואי שניתן לה; התובעים אף היו מודעים לעניין הלחץ התוך גולגלתי וטענו כי הצוותים הרפואיים השתהו בבצוע ניתוח להורדתו (סע' 68 לכתב התביעה), דבר שגרם למותה של המנוחה.

לא זו אף זו, התובעים אף מדגישים בסע' 46 לכתב תביעתם, כי העיכוב באיבחון הלחץ התוך גולגולתי והטיפול בו גם נבע מהעובדה "שבבית חולים וולפסון אין ציוד מתאים לבצוע בדיקה שכזו ללחץ התוך גולגולתי". הם התובעים שמצביעים על ההתנהלות הרשלנית הנטענת של הצוותים הרפואיים והמחסור בציוד רפואי, להם נחשפו בזמן אמת - תוך כדי אשפוזה של המנוחה.

...

כדי שהתמונה תהיה שלמה אזכיר, כי התביעה הוגשה ללא חו"ד רפואית, בשל כך ועל יסוד טענת הנתבעים להתיישנות התביעה הוגשה בקשה לסילוקה על הסף.

חיזוק למסקנתי כי במקרה זה אין מנוס מקבלת טענת הנתבעים להתיישנות העילה ולדחיית התביעה ניתן למצוא בעובדה שהטענה לעניין הגילוי המאוחר לא הוזכרה בכתב התביעה, דבר שהיה מצופה כי יעשה נוכח חלוף תקופת ההתיישנות עם פתיחת הליך זה (עניין גיא-ליפל, פסקה 41); גם נוכח העמימות האופפת את טענות התובעים לעניין מועד הגילי (ע"א 945-11 שאנקול לשיווק (1937) בע"מ נ' סומך חייקין KPMG, פס' 56 בחו"ד של כב' השופט סולברג (20.08.14)), וגם השינוי בגרסה לעניין מועד הגילוי (שנה 2014 או 2012), והספקות הרבים שמערערים עד מאוד את עמדת התובעים (ע"א 4381/08 קופת חולים כללית נ' אהרון מוסקוביץ, פסקה כ"ח (16.1.12).

דחיית התביעה מחמת התיישנותה וללא בירור היא תוצאה קשה, אבל במקרה זה אין מנוס ממנה.

סוף דבר מכל האמור, מקבל את טענת ההתיישנות ומורה על דחיית התביעה.

פתח דבר עניינה של התביעה, בטענה לרשלנות רפואית בטיפול במנוחה, שרופאי הנתבעת לא ביצעו את הבדיקות הנדרשות כדי לברר את מצבה כדבעי, הטיפול הרשלני שניתן לה החיש את הופעת הסיבוכים והחמיר את עוצמתם ומצבה והצריך את קטיעת רגל שמאל, תחת קטיעת אצבע 4 בלבד.

התובעים טוענים, כי במקום לאבד אצבע, איבדה המנוחה רגל שלמה, ובגלל השהוי בטיפול, המצב הפך לבלתי הפיך ונידרש היה לקטוע את רגלה מתחת לברך.

מדובר על ארוע חריג בו טעה הצוות הרפואי, כפי שאמר ד"ר אמיר הזה, בהגינותו בהיותו הרופא המנתח של המנוחה, בשיחת הטלפון עם התובעת 3 מיד לאחר הניתוח והגילוי שאבדו האיברים (מוצג 7 למוצגי התביעה) "כבית חולים וכמערכת הייתה פה טעות" (ש' 16-24 עמ' 41 לפרוטוקול).

...

בבחינת התרחישים המסתברים, ביחס לאיברים הקטועים שאבדו ולא הובאו לקבורה בניגוד לרצון המנוחה ומשפחתה, מסתבר יותר, שהנתבעת הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה ולא נקטה זהירות, סבירה מהמסקנה ההפוכה (ע"א 6332/15 צאלח נ' עדוי מיום 23.11.2017).

מדובר בנזק מיוחד שאינו נתמך בראיה ולכן דינו להידחות.

סוף דבר אשר על כן, הנתבעת תשלם לתובעים סך 18,000 ש"ח. בנסיבות העניין יישא כל צד בהוצאותיו.