מבוא
לפניי תובענה בעילה של רשלנות רפואית לתשלום פיצויים בגין ניזקי גוף אשר נטען כי נגרמו לתובע, יליד 1974, כתוצאה מטיפול שיניים שבוצע על ידי הנתבעים 1 ו-2 בין המועדים 16.4.2012-27.2.2013.
התובע פנה אל נתבע 1 ששמש "רופא הסכם" של חברת הביטוח בה מבוטח התובע בביטוח שיניים.
הלכה היא כי חובת היידוע קיימת באשר לסיכונים רפואיים העשויים להיות רלוואנטיים למצבו של המטופל "אך היא אינה מתפרסת עד כדי "עוקצי תאנים" של סיכונים רחוקים ובלתי רלוואנטיים לו"(ע"א 7756/07 נמרוד גרסטל נגד ד"ר עוזי דן ואח' (21.12.10), כב' השופט א. רובינשטיין בפיסקה כ"ב ),
בקשה לדיון נוסף בעיניין זה (דנ"א 121/11 נמרוד גרסטל נ' ד"ר עוזי דיין) נדחתה על ידי המשנה לנשיאה (בדימוס) כב' השופט א. ריבלין , בהחלטתו מיום 5.12.11, שם ציין כי:
"בפסיקה נקבע גם כי חובת הגילוי, הן ביחס לטיפולים או בדיקות המבוצעים במטופל הן ביחס לכאלה שאינם מבוצעים ושניתן לבצעם, אינה מוחלטת. כך, למשל, אין היא חלה ביחס לסיכונים רחוקים שבנסיבות הענין אינם מהותיים.....".
וראו גם: ע"א 4960/04 סידי נגד קופת חולים (19.12.05), שם נקבע (בפיסקה 12):
"הקף המידע הטעון גילוי נגזר, בין היתר, מתוחלת הסיכון הכרוך בטיפול (מכפלת הסתברותו ושיעורו) ומהסכוי הצומח ממנו".
גם בע"א 6153/97 שטנדל נגד פרופ' שדה, פ"ד נ"ו (4) 746, בעמ' 757, נקבע שאת חובת היידוע יש לבחון לפי מידת שכיחותו של הסיכון ומהות הסיכון המגולם בו, אל מול מידת דחיפותו של ההליך הנידרש, סכויי הצלחתו, והאלטרנטיבות המצויות לו.
בעניינינו הוכח כי הסיכון לפגיעה עצבית צמיתה בטיפול שקבל התובע מאת הנתבעים לא היה ידוע למצער בזמנים הרלבאנטיים לתביעה כסיכון מוכר ובודאי שלא שכיח ולפיכך, לא מצאתי כי הופרה לגביו חובת הגילוי והיידוע מקום שלא צוין בטופס ההסכמה.
...
הנתבעים דחו מכל וכל את טענות התובע וטענו כי דין התביעה להידחות.
בנסיבות אלה, הגעתי למסקנה כי לא הוכח שהנזק העצבי נובע מכשל בטיפול.
לאור כל האמור, משמצאתי כי לא הוכחה רשלנות בטיפול שניתן לתובע על ידי הנתבעים דין התביעה להידחות וכך אני מורה.
לאור המסקנה אליה הגעתי, מתייתר הדיון בשאלת הנזק.