תביעת רשלנות רפואית נגד בית חולים וקופת חולים

בתגובה לתצהירו של התובע הגישה התובעת ראיות הזמה שכללו את תצהירו של אדם (להלן - 'פלוני') שהגיש תביעה כנגד הנתבע בגין רשלנות רפואית בתיק אחר, שהתנהל בבית המשפט המחוזי בירושלים (ת.א. 9622-10-16), בגין ניתוח פלאסטי שערך הנתבע ברעייתו המנוחה, שנפטרה בעקבות הניתוח.

דא עקא כעבור חמישה עשר ימים חדל הנתבע מלהשיב לפניותיה, ולפיכך נאלצה התובעת לפנות לקופת החולים, שם הופנתה למיון בית החולים "שערי צדק" (עמ' 23 ש' 1-9 וכן עמ' 24 ש' 5 ועמ' 26 ש' 6-8).

גם בעדות זו של הנתבע יש משום חזוק מסויים לגרבת התובעת, שכן הנתבע העיד על עצמו שהיה מעוניין לעסוק בתחום הכירורגיה הפלסטית אך לא עלה בידו להשלים את ההכשרה הנדרשת לשם כך. לדברי הנתבע, הוא עבד ועודנו עובד כרופא מישפחה מטעם קופת חולים כללית בסניפים שונים בירושלים, ויתכן ששם פגש את התובעת (עמ' 39 ש' 19 - עמ' 40 ש' 13).

...

טענות הנתבע בסיכומיו לרשלנות תורמת מצדה של התובעת, בכך שהתמהמה בפנייתה לקופת החולים, אינה נתמכת בחוות דעת רפואית כלשהי, וממילא אין בידי לקבלה: במישור העובדתי, אני מקבלת את גרסת התובעת כי סמכה בתחילה על טיפולו של הנתבע, שהבטיח שוב ושוב לה ולבעלה שהניתוח עבר בשלום וכי "הכל יסתדר". יתרה מכך, אפילו הייתי מקבלת את טענת הנתבע כי לאור הקושי בו נתקלה לדבריה ליצור קשר עם הנתבע, היה עליה לפנות לקופת החולים במועד מוקדם יותר מהמועד בו פנתה, לא היה בנתון זה לבדו כדי להוביל למסקנה שמצבה הרפואי של התובעת היה משתפר משמעותית או בכלל אילו נהגה כך, וזאת בהעדר חוות דעת רפואית מטעם הנתבע התומכת בטענה זו. אני מקבלת אפוא את טענת התובעת, המתבססת על חוות הדעת הרפואית מטעמה שעיקריה פורטו על ידי לעיל, כי הנתבע התרשל הן בעצם בעריכת הניתוח לתובעת והן בטיפול שהעניק לה לאחריו, ודוחה את טענת הנתבע לרשלנות תורמת כלשהי מצדה של התובעת.

על רקע הנתונים דלעיל אני סבורה כי יהא נכון להעמיד את שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות של התובעת בשל מצבה הרפואי על 30%.

סיכומו של דבר, הנתבע ישלם לתובעת סך של 922,000 ₪ בצירוף החזר אגרה כפי ששולמה, ובצירוף שכר המומחים מטעם התובעת, והכל בצירוף ריבית והצמדה מיום התשלום.

עניינינו בתביעה לרשלנות רפואית שהגישה התובעת כנגד המבטחת שלה בביטוח בריאות (להלן: "קופ"ח מכבי") וכנגד המוסד השיקומי בו שהתה, ושהנו בבעלות קופ"ח מכבי (להלן: "בית בלב").

על פי הנטען בכתב התביעה, התובעת ניחבלה ביום 22.9.17, ברגלה הימנית בעת שהיתה בטיול בחו"ל, ועם שובה לארץ ביום 23.9.17 הועברה לבי"ח איכילוב בו עברה למחרת ניתוח ברגלה, וביום 28.9.17 הועברה למוסד "בית בלב" שבבעלות קופ"ח מכבי, בו שהתה עד ליום 12.12.17.

אך יש להדגיש, חוות הדעת היא ראיה, ועל אף מרכזיותה (שהרי בתביעות רשלנות רפואית הוכחת החבות והנזק תלויים בה (ע"א 1146/99 קופת חולים כללית נ' סולן, פ"ד נה(4) 898, 911 (2001)), תפקידה בדרך כלל הוא לתמוך ולבסס את הטענות שבכתב התביעה (רע"א 4046/09 התעשייה הצבאית לישראל בע"מ נ' מונסונגו (2009); רע"א 1527/09 מדינת ישראל – משהב"ט נ' אבו עודה (2009)).

...

בענייננו, התובעת לא פירטה נזק ראייתי שנגרם לה , לא כל שכן כזה המצדיק העברה של נטל הראיה לכתפי הנתבעים, ולכן דין הטענה להדחות.

לפיכך, התובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה ולא הוכיחה כי אין באפשרותה לממן חוות דעת רפואית מטעמה, ודין טענתה כי יש לפטור אותה מהגשתה, להידחות.

אשר על כן – הבקשה לסילוק על הסף נדחית.

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו ת"א 58645-02-21 לפני כבוד השופט, סגן הנשיא אליהו בכר תובעים 1.פלוני (קטין) 2.פלונית 3.פלוני כולם ע"י ב"כ עו"ד שלומית נסים נתבעת בית חולים סורוקה – קופ"ח כללית ע"י ב"כ עו"ד מריאנה נובק מנדל פסק דין (חלקי)

בתביעות רשלנות, ע"פ סעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"), "היום בו נולדה עילת התביעה" היא היום בו ארע ארוע הנזק, ובמקרים בהם הנזק לא התגלה במועד שארע – תקופת ההתיישנות תחול ביום שבו נתגלה הנזק, אך התביעה תיתיישן בכל מקרה בתוך עשר שנים מיום ארוע הנזק (רע"א 1101/20 שירותי בריאות כללית נ' פלוני, פס' 11 (21.05.2020) (להלן: "עניין שירותי בריאות כללית"); עניין גיא-ליפל, פס' 32-34).

כאמור בעיניין זה נקבע כי תקופת ההתיישנות תחל "במועד בו אדם סביר בנסיבות העניין היה צריך לחשוד בקיומן של העובדות האמורות" (עניין קופת חולים כללית, בס' 16).

...

אשר לטענה כי התובעת "סברה לתומה שמדובר בתופעה חולפת", אין בידי לקבלן, שכן "'משהתגלה אותו קצה חוט, שומה על התובע לנקוט אמצעים סבירים לגילוי העובדות החיוניות ולהגיש תובענה בתוך תקופת ההתיישנות'" (עניין ג'הסי, פס' 34).

מעבר לצורך אציין כי הצדדים לא טענו לעניין סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, אולם מעת שהועלו טענות התיישנות ומעת שהתובעת טענה טענות לעניין גילוי מאוחר של הנזק – סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין הוא הדין החל ולא ניתן להחיל את סעיף 8 לחוק ההתיישנות ברכיב זה. מכל מקום, אף אם אבחן את הדברים על פי סעיף 8 לחוק ההתיישנות בלבד – דין התביעה בפן הגניקולוגי ובפן הנפשי להידחות.

מכאן, בהנחה (השגויה) ועמדו לתובעת 7 שנים מיום גילוי הנזק ללא מגבלה של 10 שנים– היה עליה להגיש תביעתה עד לחודש מאי 2020 (7 שנים מההפלה הראשונה), אולם התביעה הוגשה בחודש פברואר 2021, ומכאן התיישנה גם בהיבט זה. סוף דבר תביעת התובעים 2-3 בגין נזקיהם הישירים נדחית מחמת התיישנות.

רקע התובעים 1 ו-2, אם ובנה (להלן: התובעים) הגישו תביעת רשלנות רפואית נגד נתבעת 6 (להלן: בית החולים) ונגד נתבעת 7 (להלן: קופת החולים).

...

אף שתקנות סדר הדין (החדשות), אינן כוללות הוראה דומה, מקובלת עליי עמדתו של המלומד יששכר רוזן צבי, כי יש לקרוא הוראה זו לתוך התקנות "שכן לא יעלה על הדעת כי לבית המשפט לא תהיה אפשרות להפריד עילות תביעה שאוחדו על ידי התובע בכתב תביעה אחד, במקרים שבהם אין קשר עובדתי או משפטי בין עילות התביעה וכאשר הדיון המאוחד בהן לא זו בלבד שלא יוביל לייעול ההליך אלא יגרור אחריו בזבוז משאבים" (יששכר רוזן צבי, הרפורמה בסדר דין אזרחי: מורה נבוכים (מהדורה שלישית 2024) 207-206).

נוכח כל האמור אני מורה על הפרדת הדיון כך שהתביעה בגין הרשלנות הרפואית נגד המוסדות הרפואיים תידון בנפרד מן התביעה נגד נתבעים 5-1.

לכן אני מורה על העברת התביעה נגד נתבעים 5-1 לבית משפט השלום בירושלים שידון בשאר טענות הסף שהעלו נתבעים 5-1.

התביעה הופנתה כנגד מדינת ישראל-הבעלים של בית חולים רמב"ם והמעסיקה של הרופאים העובדים בבית החולים, וכנגד קופת חולים מכבי, שניהלה את מעקב ההיריון, בנוסף על בית חולים רמב"ם. במסגרת ההליכים שנוהלו לפניי, התובעים וקופת חולים מכבי הגיעו להסכם פשרה מחוץ לכותלי בית המשפט, ותוכנו לא הוסגר.

הנתבעת בסיכומיה טוענת, כי כל הטענות להתרשלות המועלות לפני אשפוזה בבית חולים רמב"ם ביום 14.4.2011, מופנות למעשה כלפי קופת החולים ואין שום טענה המופנית כלפי בית החולים.

בסעיף 60 לכתב התביעה נטען כדלקמן: "התובעים יטענו כי הנתבעות ו/או מי מטעמן נימנעו מלתת להם כל הסבר בדבר הסיכונים הטמונים במצבה הרפואי לאור גורמי הסיכון שבאמתחתה (לרבות הסיכונים הטמונים במחלות רקע והשמנת יתר והחשיבות של ירידה במשקל) ובאי ביצוע בדיקות מתאימות, הן במהלך ההריון, ועל אחת כמה וכמה עת פנתה התובעת לבתי החולים, מספר פעמים, עם תלונות על העדר תנועות עובר." (ההדגשות במקור – א.כ.) בחוות דעת מומחה התביעה נכתב, כי "מעקב ההריון בוצע במשותף בקהילה (מרפאת קופ"ח מכבי) ובבית חולים רמב"ם (המרפאה להריונות בסיכון גבוה)" (עמ' 2 לחוות הדעת).

...

" פרופ' זאב בלומנפלד, שטיפל בתובעת במסגרת המרפאה להריון בסיכון גבוהה מסר תצהיר מטעם הנתבעת ובו הצהיר כדלקמן: "28. בינואר בשנת 2009 בפגישה במרפאה פיברו-וסקולרית מצוין בפרוש 'שיחה על אפשרות של הריון' עם המלצות מרובות לגבי הכנתה, כולל המלצה לירידה במשקל. מצוין בפירוש שאין סימני פעילות לופוס, ומכאן החל תהליך התכנון להריון." לאחר ששקלתי טענות התובעת בנושא אי מתן הסברים אודות הסיכונים, מצאתי כי דינן להידחות.

מסקנה זו מתחדדת נוכח העובדה, כי התלונה על הפחתה בתנועות היא תלונה סובייקטיבית, כפי ששני מומחי ההגנה העידו לפני ועדותם הובאה לעיל, ואינה תואמת את מצבו של העובר.

לכן אין כל רלוונטיות לרישום זה. גובה הנזק משהגעתי למסקנה כי הנתבעת התרשלה, וכי קיים קשר סיבתי בין הנזק לבין ההתרשלות, יש לעבור ולדון בגובה הנזק.

לכן אני סבור כי יש לפסוק במקרה הניצב לפני לתובעת סך של 500,000 ₪ ולתובע סך ש 350,000 ₪, נכון למועד פסק הדין.