תביעת רשלנות רפואית כנגד בית החולים רמב"ם

התובעים טוענים כי יש להעביר את נטל ההוכחה לנתבעת (פלימן ורמב"ם) להוכיח כי לא התרשלו באופן שגרם למות המנוחה זאת במסגרת הכלל של הדבר מעיד על עצמו שבסעיף 41 לפקודת הנזיקין הואיל ולתובעים לא היתה יכולת לדעת מה הנסיבות שגרמו לניזקי המנוחה, כי הבדיקות והטיפולים שקבלה בוצעו ע"י רופאים ואמצעים שבשליטתם של בתי החולים וכי פטירת המנוחה מתיישבת יותר עם המסקנה בדבר רשלנות הנתבעת.

עם זאת אף אחד מהמומחים (כולל מומחה התובעים) לא טוען כי רכישת הזיהום בבית חולים רמב"ם מהוה רשלנות כלשהיא ולכן אין מקום לקביעה בענין זה. טענות התובעים נגד רמב"ם הן בעיקרן שתיים: האחת כי לא נילקחו תרביות שתן ודם אלא לאחר שהחלה לקבל אנטיביוטיקה ובהתאם הטיפול לא התאים והטענה השניה כי אסור היה לשחרר את המנוחה מבית החולים במצבה (חום וחוסר הכרה) ושחרורה זה חורג מסטאנדארט היתנהלות רפואית מקובלת.

...

התובעים טוענים כי יש להעביר את נטל ההוכחה לנתבעת (פלימן ורמב"ם) להוכיח כי לא התרשלו באופן שגרם למות המנוחה זאת במסגרת הכלל של הדבר מעיד על עצמו שבסעיף 41 לפקודת הנזיקין הואיל ולתובעים לא היתה יכולת לדעת מה הנסיבות שגרמו לנזקי המנוחה, כי הבדיקות והטיפולים שקיבלה בוצעו ע"י רופאים ואמצעים שבשליטתם של בתי החולים וכי פטירת המנוחה מתיישבת יותר עם המסקנה בדבר רשלנות הנתבעת.

ודוק: המנוחה לא הגיעה לפלימן כהוספיס על מנת לסיים את חייה אלא כדי לטפל בבעיית החום שנוצרה, כפי שכולם מסכימים, באשפוזה בבית החולים רמב"ם. ההתנהלות האדישה מקבלת חיזוק גם בתצהירה של גב' דורית הורוביץ, בתה של המנוחה (ת/1- סע' 16 לתצהיר) שם מעידה הבת כהאי לישנא: "כל הנסיונות מצידי ומצד בני משפחתי, במהלך שהיית המנוחה בביח"ל פלימן, לקבל מידע ו/או לעורר את תשומת ליבם של הרופאים על כך שמצבה של המנוחה מידרדר עלו בתוהו ו/או נתקלו בסירוב ו/או לא זכו למענה הולם. הדבר היחיד אותו הסכימו לומר הוא שהיא מקבלת אנטיביוטיקה, משל מילה זו היא נוסחת קסם לרפואתה" סוף דבר, מחוות הדעת וחקירות המומחים והעדים עולה כי בהתנהלות פלימן נפלו מס' כשלים: לא נלקחו כלל תרביות דם; אין ראיה כי נלקחו תרביות שתן; בשעות הקריטיות לאחר קבלתה לא נבדקה ע"י מומחה לזיהומים אלא לאחר זמן; החלפת התרופות נעשתה באיחור ואף היא ללא אבחנה ביחס לגורם הזיהום.

המסקנה היא כי הטיפול שניתן למנוחה בפלימן לא עמד בסטנדרטים מקובלים של ביצוע אבחנה למקור הזיהום ולטיפול בחום עד מותה.

אשר על כן אני מקבלת את התביעה ומחיבת את הנתבעת לשלם לתובעים סך 165,000 ₪.

בשנת 2013 הגישה התובעת נגד משרד הבריאות את התביעה הנוכחית - תביעת רשלנות רפואית נגד בית החולים "בני ציון". בתביעה נטען כי לא היו אינדיקאציות שהצדיקו את ביצוע הניתוח השני, וכי כתוצאה מהתרשלות הצוות הרפואי של בית החולים, ניכשל הניתוח ונגרמה לתובעת נכות רפואית בשיעור 60%.

בחוות דעתו פורטו שני ראשים של התרשלות אותם הוא ייחס לצוות הרפואי של בית החולים "בני ציון", בטיפולו במחלה ממנה סבלה התובעת: (1) העדר אינדיקאציות שהצדיקו לבצע ניתוח פונדופליקציה ביום 15.6.2009, לאחר שכבר עברה ניתוח כזה בבית החולים רמב"ם ביום 1.3.2005; (2) פגיעה בעצב הוואגוס במהלך ביצוע הניתוח.

...

עם קבלתה לבית החולים, ביום 14.6.2009, הוחתמה התובעת על "טופס הסכמה לניתוח" (ת/20), בו נכתב: "לאחר שקיבלתי הסבר מפורט בעל-פה מד"ר .... על הצורך בביצוע ניתוח LAPAROSCOPIC NISSEN'S FUNDIPLICATION לרבות על התוצאות המקוות, על הסיכונים ודרכי הטיפול החלופיות האפשריות בנסיבות המקרה, לרבות הסיכויים והסיכונים הכרוכים בכל אחד מהליכים אלה, והבדיקות והטיפולים הכרוכים בכך, אני נותן/ת בזה את הסכמתי לביצוע הניתוח כאמור לעיל ..". בתחתית המסמך חתם ד"ר באסל חאג', שבאותה עת התמחה במחלקה הכירורגית בבית החולים, על ההצהרה הבאה: "אני מאשר/ת שהסברתי בעל-פה לחולה/לאפוטרופסו של החולה את כל האמור לעיל בפירוט הדרוש וכי הוא/היא חתם/מה על הסכמה בפני, לאחר ששוכנעתי כי הבין/נה את הסברי במלואם". באותו מועד חתמה התובעת אף על "טופס הסכמה להרדמה". התובעת ופרופ' מטר העידו על המפגש ביניהם שקדם לניתוח, ביום 19.5.2009.

משהגעתי למסקנה שהוכחה הסכמה מדעת, אין צורך להידרש לשאלת הקשר הסיבתי בין היעדר הסכמה לבין נזק שנגרם לתובעת ולסוגיית פגיעה באוטונומיה.

התוצאה משלא הוכחה רשלנות של הנתבעת ומשהוכח קיומה של הסכמה מדעת לביצוע הניתוח השני, דין התביעה להידחות.

אשר על כן, הנני דוחה את התביעה ומחייב את התובעת לשלם לנתבעת שכר טרחת עורך-דין בסך כולל של 20,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

הרקע לבקשה והעובדות הנדרשות, בתמצית התובע הגיש את התביעה דכאן בעילה של רשלנות רפואית כנגד בית החולים רמב"ם בחיפה וכן נגד המרכז הרפואי לגליל המערבי בנהריה.

...

עם זאת, החלטתי כי סוגיית האחריות בתיק זה תתברר תחילה, ולאחר מכן, ובמקרה בו טרם תינתן החלטת בית המשפט בתביעה הראשונה בסוגיית הנזק, יעוכבו ההליכים דכאן עד להכרעת בית המשפט המחוזי בתל אביב בסוגיית הנזק, זאת מהנימוקים הבאים.

כמו כן, לאור האמור לעיל, לא נראה לי כי קיים חשש להכרעות סותרות בסוגיית האחריות.

באשר לטענתה החלופית של המדינה, שנטענה רק בסיכומי התשובה, לפיה היה ותדחה הבקשה יש להאריך לה את המועד להגיש הודעות לצד שלישי כנגד הנתבעים בהליך המקביל, על המדינה להגיש בקשה נפרדת בעניין זה. לסיכום, הדיון בסוגיית האחריות יתקיים כסדרו, ובשים לב לאמור לעיל, בעניין סוגיית הנזק, נמתין להחלטתו של בית המשפט הדן בתביעה הראשונה.

לפני תביעה בעילת רשלנות רפואית נגד בית החולים גליל מערבי בנהריה בגין נזק שניגרם לתובעת, לפי הטענה, במהלך ניתוח שנערך לה וטפול לאחר הניתוח.

ועוד נטען בהקשר זה כי לאור מורכבות השבר היה מקום להעביר מלכתחילה את התובעת לניתוח בבית חולים גדול, דוגמאת בית חולים רמב"ם ולא לנתחה בבית חולים פריפרי בנהריה.

...

נוכח כל האמור, התובעת לא הוכיחה התרשלות באופן בחירת דרך הניתוח, לא במהלך ביצועו, ואף לא בטיפול שניתן לאחריו.

בהתאם אני קובעת כי הנכות שממנה סובלת התובעת היא פרי השבר ולא פרי ניתוח וטיפול רשלני ואין התובעת זכאית לפיצוי כלשהו.

אשר על כן, אני דוחה את התביעה.

...