תביעת רשלנות רפואית בגין ניתוח כושל

עוולת הרשלנות הרפואית באה בגדריו של סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, כאשר מירוץ ההתיישנות יפתח במועד ארוע הנזק אולם אם הנזק לא נתגלה במועד הארוע, יושעה מירוץ ההתיישנות עד לגילויו ובילבד שהתביעה תיתיישן בחלוף מחסום סופי של 10 שנים מהמעשה או המחדל שגרם לו. מדובר בכלל גילוי מיוחד שתכליתו להושיט עזרה לתובע כאשר נגרם לו נזק סמוי המתגלה בחלוף הזמן.

אף אם תיתקבל הטענה לפיה הטיפולים היו רשלניים לכשעצמם, וללא קשר למצבו הקודם של התובע, הרי שגם טיפולים וניתוחים אלו התיישנו בשנת 2022 עובר למועד הגשת התביעה, ואין בעיניינם כל טענה של היתיישנות שלא מדעת או נזקים נסתרים שלא התגלו במועד הטיפולים או בסמוך אליהם.

בהמשך צניחה בתיפקוד הכליה השמאלית (בשנת 2016), הרחבה של השסתום בפי הטבעת, ניתוח לסגירת האילאוסטומיה (בשנת 2017), אישפוז על רקע תהליך זהומי ודלקת בכיס המרה, היצרות באיזור ההשקה בין המעי והרקטום, איבחנה של דלף, דימום רקטלי (בשנת 2018) ובצוע SPHINCTRETOMY כושלת והרסנית לטענת התובע, אשר הובילה לסיבוכים קשים.

...

להבהרה נוספת של היחס בין כלל הגילוי הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות וההסדר המיוחד המעוגן בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, ראו את שנפסק ב-ע"א 10591/06 רפאל יפרח נ' מפעלי תובלה בע"מ, בפסקה 27-26 (‏12.07.10)): "שאלת היחס בין סעיף 8 לסעיף 89(2) מורכבת יותר, מאחר ששתי הוראות אלה מעלות, לכאורה, כללי גילוי שונים המתחרים זה בזה: סעיף 8 קובע כלל גילוי כללי, לפיו מקום בו נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לו עובדות אלה. סעיף 89(2), לעומת זאת, קובע כלל גילוי מיוחד לענין תובענות נזיקיות בגין עוולות שנזק הוא רכיב מרכיביהן, ולפיו מקום בו לא נתגלה לתובע הנזק ביום שאירע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום הגילוי, תוך שנקבעו גבולות זמן להגשת התובענה: 7 שנים מיום הגילוי, או 10 שנים מיום אירוע הנזק, לפי המוקדם מביניהם." ובהמשך: "יוצא, אפוא, כי כלל הגילוי המאוחר הקבוע בסעיף 89(2) לפקודה מתייחס רק למקרה שבו רכיב הנזק נתגלה באיחור, ואילו כשמדובר בגילוי מאוחר של עובדות אחרות החיוניות להקמת עילת התביעה, יחול סעיף 8 לחוק." ור' גם: רע"א 6614/19 מדינת ישראל נ' שלמה ג'הסי, בפסקה 17 (‏30.6.2021); ע"א 8172/12 פלוני נ' אגד-אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ, בפסקה 18 (‏18.1.2018)).

סוף דבר התביעה כנגד הנתבע 3 נמחקת בזאת מחוסר עילה, בהתאם לסמכותי על פי תקנה 41(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי התשע"ט-2018.

עילות התביעה ביחס לניתוחים קדומים יותר נדחות בשל התיישנות.

ערעור על פסק הדין שניתן ביום 24.12.2020 ע"י בית המשפט השלום בתל אביב-יפו (כבוד השופט שי מזרחי) בת"א 16067-12-15 לפיו נדחתה תביעת המערערת לפצוי בגין רשלנות רפואית שהוגשה נגד המנתח הפלסטי שניתח אותה - המשיב.

המערערת טענה לרשלנות בניתוח, לאי מתן המידע ההסברים הנדרשים, ולנזקים פלאסטיים, נפשיים, גרד בפנים וצפצופים באוזניים שנגרמו לה בעקבות הניתוח הכושל.

...

כמו בית משפט קמא אף אנו עיינו בתמונות המשקפות את פניה של המערערת טרם הניתוח ולאחריו, ומקובלת עלינו מסקנתו לפיה "ניתן להבחין בשיפור משמעותי במראה פניה – בייחוד בצוואר ובלחיים וניכרת התחושה כי פניה 'הורמו' ". אין בכוחו של איזמל המנתח לחולל ניסים, וחוסר ההלימה בין ציפיותיה הלא מציאותיות של המערערת, בת 76 בזמן הניתוח, לבין התוצאות הראליות הניתנות להשגה ע"י המנתח, יהא מוכשר ככל שיהא - אינו ראיה לקיומה של רשלנות.

אנו מורים אפוא על דחיית הערעור.

המערערת תשלם למשיב הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 20,000 ₪.

ביום 6.12.05 עבר התובע ניתוח אצל הנתבעת 1 שהנה המעסיקה של הצוות הרפואי שטיפל בתובע ; הנתבעים 2,4,5 הנם הרופאים שטיפלו בתובע, כאשר הנתבע 2 ניתח את התובע אצל הנתבעת 1 כשעוזרו בניתוח היה הנתבע 5; התובע אושפז אצל הנתבעת .

לטענת התובע, כתוצאה מבצוע ניתוח כושל על ידי הנתבעים 1,2 נותרה לו נכות צמיתה בשיעור 100%.

התובע סומך את תביעתו להוכחת רשלנות רפואית של הנתבעים על חוו"ד של האורטופד ד"ר עאוני יוסף מיום 23.02.10; על חוו"ד של הנוירולוג ד"ר יחיאל היילבורן מיום 20.6.10; על חוו"ד של האורולוג, ד"ר אורלי פרט מיום 12.3.11.

...

בנסיבות אלו, אין מנוס מסילוק התביעה על הסף.

מכל האמור לעיל, אני מקבל את הבקשה לסילוק התביעה על הסף.

בנסיבות העניין, ומשטרם התקיים אפילו קדם משפט אחד, אני מורה על מחיקת התביעה ולא על דחייתה.

בשל הניתוח הכושל התפתחו סיבוכים מידיים ומאוחרים של חסימות מעיים שהובילו לצורך בניתוחים מיותרים וצלקות מיותרות שסיכנו את חייה של התובעת וגרמו לאיכות חיים ירודה ביותר.

בכתב התביעה המתוקן נטען להתרשלות של הנתבעת כמפעילה של בית החולים איכילוב וכמעסיקה של הצוות הרפואי שטיפל בתובעת בבית חולים איכילוב (סעיף 4 בכתב התביעה המתוקן).

זאת ועוד, נוכח קביעת המומחה מטעם בית המשפט בתשובה לשאלות הבהרה כי סבלה של התובעת נובע מהידבקויות שהן בגדר סיכון טבעי שלא ניתן לחזות את חומרתו מראש וכי חסימות המעיים שמהן התובעת סבלה, כמו גם הנכות שנגרמה לה "אינן קשורות במישרין בניתוח מעקף הקיבה" - לא הוכח קשר סיבתי בין הניתוח או הטיפול הרפואי שניתן לתובעת לאחר הניתוח לבין הנזק שניגרם לה ואשר למרבה הצער הוא בגדר היתממשות של סיכון טבעי שכרוך בניתוח ולא הוכח כי הוא נגרם בשל התרשלות.

...

בנסיבות אלה דין התביעה להידחות מחמת היעדר אחריות והיעדר קשר סיבתי.

נוכח המסקנה האמורה, הדיון בשאלת הנזק מתייתר.

התביעה נדחית.

מבוא לפניי תביעת רשלנות רפואית, שעניינה ניתוח שנעשה בשלב שני של טפול רפואי, לשם סגירת אילוסטומיה (- פתח בדופן הבטן ממנו הוצא קצה של המעי הדק), בטענה כי בוצע ברשלנות, הוביל לניתוחים חוזרים והותיר נכויות ונזקים לצמיתות אצל התובע.

בחוות דעתו מתאריך 6.12.18 קבע המומחה מטעם התובע, כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור משוקלל של 82%, הכוללת את הנכויות הבאות: 80% בגין ניתוחי קיבה ומעיים – הפרעות קשות, אך מסוגלות לעבודות בית קלות לפי סעיף 14 (ו) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז- 1956 (להלן: "התקנות"); 10% בגין צלקות מכאיבות או מכוערות בדופן הבטן לפי סעיף 75(1)(ב) לתקנות.

תסמינים נוספים שהופיעו לאחר שישה ימים מהניתוח השני והם, עם הצורך בניתוח דחוף, מעידים על מהלך רפואי כושל.

...

לסיכום פרק זה, התובע טוען, כי הניתוח השני, בו בוצעה סגירה של האילאוסטומיה, בוצע באופן רשלני והוא שגרם להידרדרות במצבו שהייתה לאחר מכן, כפי שפורט לעיל, לירידה במשקל, לכאבים, לשלשולים מרובים, לאשפוזים הרבים ולנכויות לצמיתות.

בהעדר קבלות, ומאחר שגם לפני הניתוח השני נשוא התביעה, נדרש התובע לטיפולים ולא היה אדם בריא, ויתכן שגם אלמלא ההחמרה היה נדרש לנסוע לטיפולים שונים, כפי שנדרש קודם לכן, אני קובעת כי הפיצוי בגין ההחמרה שנגרמה לו בניתוח יעמוד על סכום גלובלי של 20,000 ₪ לעבר ולעתיד.

לאור כל האמור, ובשים לב לכך שסבלו של התובע מלווה אותו מעל ל- 11 שנים לעבר ועד תום מותר ימי חייו, אני מעמידה את הפיצוי בראש הנזק של כאב וסבל על 200,000 ₪.

סוף דבר לאור התוצאה אליה הגעתי, התביעה מתקבלת.